יש רגעים שבהם שינוי היסטורי איננו מגיע בנאום חגיגי או בהכרזה דרמטית, אלא בפרוטוקול יבש של ישיבת קבינט. לא אירוע חד פעמי, אלא רצף של החלטות קונקרטיות, מדודות ולעיתים אף נועזות, שבכוחן לעצב מציאות חדשה לאורך זמן. כך נכון לקרוא את ההחלטות שאושרו בישיבת הקבינט מיום 8.2. לא כעוד עדכון רגולטורי, אלא כציון דרך בתהליך רחב של החלת שלטון אזרחי אפקטיבי ביהודה ושומרון.
5+המאמר שלפנינו איננו מבקש להצטרף לוויכוח הסמלי (והחשוב) על ריבונות, אלא לבחון את המציאות כפי שהיא נוצרת בפועל. לא מה נאמר, אלא מה נעשה. לא היכן עובר קו מדומיין, אלא האם נבנתה תשתית של שליטה אזרחית, משפטית ומרחבית שאינה ניתנת עוד להחזרה לאחור ביו"ש.
תמצית ההחלטות שאושרו בישיבת הקבינט ביום 8.2
1. ביטול איסור רכישת קרקעות
בוטל הדין הירדני שאסר על יהודים לרכוש אדמות ביהודה ושומרון, ונפתחה האפשרות לרכישה חופשית של מקרקעין ונדל"ן. זהו שינוי יסודי בתפיסת הבעלות והנוכחות במרחב.
2. חשיפת מרשם המקרקעין
הוסר החיסיון מעל רישומי הקרקעות ביהודה ושומרון, מהלך היוצר ודאות קניינית, מאפשר איתור נכסים והסדרת זכויות, ומניח תשתית לשוק מקרקעין מתפקד.
3. אכיפה ישראלית בשטחי A ו־B
לראשונה הוענקו למשרדי ממשלה ישראליים סמכויות לאכוף חוקי סביבה, מים וארכיאולוגיה גם בתוך ערי הרשות הפלשתינית. מדובר בחידוש חיוני ומשמעותי, לאחר שנים שבהן אזורים אלה תפקדו כשטחי הפקר שפגעו במשאבי טבע, בעתיקות ובסדר הציבורי.
4. הריסת מבנים בשטחי A
אושר למערכת הביטחון להרוס בנייה פלשתינית בלתי חוקית בשטחי A כאשר היא פוגעת באתרי עתיקות או בערכי טבע. זהו שינוי ברור במדיניות רבת שנים של הימנעות מוחלטת מכניסה לשטחי A.
5. הפקעת סמכויות בחברון
סמכויות התכנון והרישוי במערת המכפלה הועברו מידי עיריית חברון לידי המנהל האזרחי, קביעה מפורשת של אחריות שלטונית.
6. ניהול קבר רחל
הוחלט על הקמת מינהלת ישראלית ייעודית לניהול המוניציפלי של מתחם הקבר, במקום מבנים עמומים וחסרי אחריות שלטונית ברורה והוצאת השליטה מידי הרש"פ.
לצד צעדים אלה יש לציין גם את המאבק, גם אם עדיין מצומצם ולא מושלם, בבנייה הפלשתינית הבלתי חוקית בשטחי .C במשך שנים סבל המרחב מתופעה כמעט מגפתית של השתלטות שיטתית על אדמות מדינה ובפרט בצמידות לגדרות הישובים ועל צירי התנועה המרכזיים, יצירת רצפים מלאכותיים ושחיקה מתמשכת של השליטה האזרחית. לראשונה מסתמנת מגמה הפוכה – הבאה לידי ביטוי בעצירת הבנייה הבלתי חוקית הפלשתינאית והרס הקיימת, גם אם הדרך עוד ארוכה ודורשת התמדה.
5+מכלול הצעדים הללו מצביע על מעבר מחשיבה של ניהול זמני לתפיסה של קיבוע מציאות. אין שלטון ללא קרקע, אין שליטה ללא משטר קנייני ברור, ואין מדינה ללא אכיפה. שינויי המרשם, התכנון והאכיפה אינם אמצעים טכניים אלא יסודות של שלטון אזרחי עמוק. וזהו אגב המהלך המכונן אותו התחיל סמוטריץ' של אזרוח המנהל האזרחי (הצבאי) באיו"ש והעברת מכלול פעולותיו וסמכויותיו, למנהלת שהקים במשרדו.
ממד נוסף, שאי אפשר להבינו במונחים מנהליים בלבד, הוא ממד ההתיישבות. הרחבה שיטתית של יישובים קיימים, לצד הכרזה, תכנון והקמה של עשרות יישובים חדשים, אינם רק מענה לצורכי דיור או ביטחון. זהו מהלך של שיבה מרחבית. חזרה אל חבלי מולדת שנגדעו מן הרצף היהודי בהחלטות מדיניות קודמות, ובראשן הסכמי אוסלו, אשר קטעו מרחבים שלמים מן ההוויה הישראלית (ובפרט צפון השומרון ובקעת הירדן, שחשיבותן לעתידה של מדינת ישראל אקוטית) והפקירו אותם לוואקום שלטוני ולהשתלטות הרש"פ וגורמי טרור.
5+הקמת יישוב איננה פעולה סמלית. היא יוצרת נוכחות אזרחית קבועה, מחייבת תשתיות, מייצרת רצף יישובי ומכוננת עובדה שקשה מאוד לעקור. הרחבת יישובים קיימים מעמיקה תהליך זה אף יותר, משום שהיא מעבירה את המרחב מתודעת ארעיות לתודעת בית. לא עוד נקודות מבודדות, אלא רשת אזרחית צפופה, המחוברת תחבורתית, כלכלית ותודעתית ללב המדינה. בצד זאת מפעל החוות ביו"ש, שהועצם בשנה וחצי האחרונות, מגן ושומר על המרחבים הפתוחים ובקנה מידה שהיה עד לא מכבר דמיוני (של מאות אלפי דונמים) והופקר לאויב הערבי.
גם תחום איכות הסביבה, הנתפס (בטעות) לעיתים כשולי, חושף את עומק המהלך. החלת תקנים סביבתיים, פיקוח על מחצבות, אכיפה נגד מזהמים ושמירה על שטחים פתוחים הם סממנים מובהקים של אחריות שלטונית. אין ישות ריבונית שמפקירה את משאביה, וכאן מתבצע יישור קו מעשי עם הרגולציה הישראלית, לא כהצהרה גרידא אלא כמדיניות יומיומית.
5+אל כל אלה מצטרפת אינטגרציה כלכלית עמוקה, שאינה פחותה בחשיבותה מן המהלכים המשפטיים והתכנוניים. הזרמת תקציבים ייעודיים, פיתוח אזורי תעשייה, חיבור תחבורתי הדוק (כל מי שמסייר ביו"ש חש ורואה את המהפכה בכבישים) ושילוב הולך ומעמיק של הכלכלה המקומית במערך הכלכלי של מדינת ישראל יוצרים תלות הדדית שאינה ניתנת להתרה בקלות. לא מדובר עוד בכלכלה נפרדת המתקיימת בצד, אלא במרחב כלכלי אחד, הפועל על אותם מנגנונים, אותם כללי משחק ואותן תשתיות. עם אחד. מדינה אחת. כלכלה אחת.
כאן מתברר אולי יותר מבכל תחום אחר עומק השינוי. כלכלה משותפת היא מן הצורות העמוקות ביותר של שליטה ריבונית, שכן היא איננה תלויה בהחלטה חד פעמית או בהכרה חיצונית. היא מייצרת מציאות שממשיכה לפעול גם כאשר השיח המדיני משתנה, ממשלות מתחלפות והצהרות מתפוגגות. מפעל, אזור תעשייה או כביש אינם מתבטלים בהחלטת קבינט אחת, והם קובעים עובדות עמידות בהרבה מכל מסמך מדיני.
5+במרכז התהליך עומד בצלאל סמוטריץ', אך אין זה מאמר על אדם אלא על שיטה. במקום קיפאון, נהי או המתנה לאישור חיצוני, נבחרה על ידו בתבונה רבה, דרך של פעולה אינטנסיבית, מושכלת וממוקדת תוצאה. לא ניסיון לצייר עתיד מדומיין, אלא קיבוע של מציאות קיימת כך שלא ניתן יהיה עוד להתעלם ממנה.
וכאן מתבקשת ההשוואה ההיסטורית. דוד בן גוריון הבין ערב קום המדינה כי מי שממתין להסכמה מלאה (של חבר העמים והאומות) יישאר ללא מדינה. ההכרזה נעשתה בכל מסגרת אפשרית, ולאחריה הופנתה האנרגיה הלאומית לקליטת עלייה, להתיישבות ולעיצוב המרחב בפועל. לא הגבול המוצהר הוא שקבע, אלא המציאות שנוצרה עליו.
באותו היגיון, המהלך הנוכחי ביהודה ושומרון איננו עימות חזיתי על מושגים, אלא בניית תשתית של שלטון אזרחי, משפטי, קנייני, תכנוני וכלכלי. לו הייתה מוחלת ריבונות משפטית פורמלית, היינו מקבלים הצהרה אחת רועשת, סערה בינלאומית ולחץ מדיני כבד. בפועל נוצרה שליטה עמוקה ושיטתית, כמעט מלאה, ללא אותו מחיר. ההבדל איננו במהות אלא בצורה.
5+דווקא משום כך אין לעצור. אותה תפיסת משילות נדרשת גם בנגב, מול ההשתוללות המזוויעה של הבדואים על אדמות מדינה, במרכזי ערים (המחזה המזוויע שראינו השבוע באופקים – כבר איננו חריג, לדאבוננו), בצירי תחבורה ובשטחים פתוחים. האתגר שם איננו רק אכיפתי אלא מערכתי. שילוב של חוק, תכנון, נוכחות אזרחית ויצירת אופק ברור של סדר. כך גם בגליל, שחיזוקו וחיבורו הפיזי, הכלכלי והתודעתי ללב המדינה הם משימת יסוד היסטורית חיונית.
ולאחר כל זאת, ניתן לשוב אל השאלה הפותחת. לא כסיסמה ולא כלעג, אלא כהזמנה להמשך מחשבה ומעשה .אז תאמרו לי אתם מי צריך ריבונות, כשנבנית מציאות כזו, וכאשר נפתח פתח להחלתה גם במרחבים נוספים שהמדינה הזניחה במשך שנים.
