האמירה האחרונה של יאיר גולן שלפיה אם השמאל יגיע לשלטון לא יועברו תקציבים להתנחלויות איננה טעות. היא גם לא חריגה. זו אמירה מזוקקת של תפיסת עולם ותיקה, שורשית, עקבית. עמדה מוצקה שלא עוסקת בוויכוח על מדיניות אלא בשאלה עמוקה בהרבה מי ראוי להיות חלק מהמשחק ומי צריך להיות מחוץ לו. יאיר גולן מסמן באמירתו הנוקבת (והמטופשת), את גבולות גזרת הלגיטימיות.
3+הדפוס הזה מלווה את השמאל הישראלי מראשית המדינה. כבר אז סומנו גבולות הלגיטימיות. דוד בן גוריון פסל מראש ישיבה עם חירות ומק״י ("בלי חירות ובלי מק"י"). לא בגלל סעיף תקציבי או מחלוקת נקודתית, אלא מתוך תפיסה ברורה מי מייצג את המדינה ומי מסכן אותה. מי בפנים ומי בחוץ. מי בתוך גדר הלגיטימיות ומי מוכרחים להיות מחוצה לו.
אחרי מהפך 1977 קיבל אותו דפוס ביטוי חריף עוד יותר. ליצחק בן אהרון, מאנשי ההנהגה הבכירה של מפלגת העבודה, דמות מרכזית באליטה הציונית של אותם ימים, מיוחסת האמירה ש"אם זו הדמוקרטיה, צריך להחליף את העם". גם אם יש מחלוקת על הנוסח המדויק של מה שנאמר, אין מחלוקת על רוח הדברים. בעיני חלק מההנהגה, הכרעת הבוחר לא נתפסה ככזו שיש לכבדה אלא כתקלה שיש לתקן.
3+ב-1981 זה נאמר כבר בלי פילטרים. דודו טופז, אז כוכב תרבות, סלב מהמדרגה הראשונה, קול בולט בשיח הציבורי, עמד על במה וקרא למצביעי הליכוד צ'חצ'חים ("הצ'חצ'חים של הליכוד"). לא פרובוקציה של שוליים. לא אמירה פרטית. אלא מסר של הממסד התרבותי כולו. ציבור שלם הוגדר כנחות. לא כיריב פוליטי לגיטימי, אלא כבעיה חברתית.
מאז, השפה התחלפה אבל הכיוון נשאר. הציבור המסורתי תואר על ידי יאיר גרבוז כ"עדר של מנשקי קמעות ומשתטחים על קברי צדיקים". המסורתי והדתי סומנו כמשיחיים מסוכנים.
לאחר מכן "גיבורי התרבות" השחיזו את חיציהם המורעלים, כנגד ציבור המתיישבים. המתנחל הוצג כנטל. בשנים האחרונות הופיעו גם כינויים קשים עוד יותר, כאלה שמתארים ציבור שלם כ"אוכלי מוות", כמי שעצם קיומו הרסני. האמירות הללו כמעט לא עוררו סערה. הן חלפו בשקט, כאילו מדובר בביקורת לגיטימית ולא בשלילת יסוד אזרחית.
3+וכאן נכנס יאיר גולן בתפקידו המלא. אותו גולן שדיבר על זיהוי תהליכים. אותו גולן שסימן ציבור שלם (המתנחלים) כסכנה מוסרית. אותו גולן שדרש לחנך אותם מחדש, כלומר לעצב תודעה מחדש. כעת הוא עושה את הצעד הבא. לא עוד נאומים ולא רק תיוגים. שלילת תקציבים ("אם נהיה בשלטון לא נעביר כסף להתנחלויות – הגיע הזמן לקבוע סדר עדיפויות חדש במדינת ישראל"). בלי למצמץ. בלי להתנצל. מסר ברור שלפיו שלטון מעניק לגיטימיות, ולגיטימיות מעניקה משאבים. ואנחנו הלגיטימטורים נחליט מי בפנים ומי בחוץ ומי יזכה למנה תקציבית, ללא תלות בזכויות אזרח, תוך פסיחה על דמוקרטיה.
שוו בנפשכם איזה קול זעקה היה נשמע, אם מועמד מן הימין, אקווילנט מהצד השני של גולן. נאמר סמוטריץ' או אורית סטרוק, היו יוצאים בהכרזה דומה: "בממשלה הבאה לא נעביר כסף לאוכלוסייה הערבית – הגיע הזמן לקבוע סדר עדיפויות חדש במדינה"
והתקשורת איננה עוצרת את זה. להפך. היא מנרמלת. האמירה מוצגת כהגיונית, כמעט מתבקשת. איש אינו שואל מי הסמיך פוליטיקאי לקבוע מי אזרח ראוי ומי לא. איש אינו מציב גבול ברור בין מדיניות לבין ענישה פוליטית. עוברים לסדר היום, עד להסתה התורנית הבאה.
3+וכאן מצוי שורש הזעם של ציבור עצום. לא בהסתה. לא בקמפיינים. אלא בתחושה מצטברת של דיבור מתנשא מלמעלה, של זלזול שיטתי, של מסר קבוע שאומר "אתם כאן בטעות, אנחנו כאן בזכות" ואנחנו נכתיב לכם אילו זכויות אתם תקבלו וברצותנו ניתן או נבטל אותן.
יו"ר מפלגת "הדמוקרטים" (דמוקרטים. איזה אבסורד), החמיץ כנראה את תובנות היסוד של דמוקרטיה. דמוקרטיה איננה שלטון של מי שמשוכנעים בעליונותם המוסרית. היא איננה כלי לחינוך מחדש. היא איננה אמצעי לסינון אזרחים ראויים. דמוקרטיה היא שלטון העם. לא של אליטה, לא של אולפנים, לא של מי שמחזיקים מעצמם נאורים יותר. העם כולו. גם המתנחלים. גם המסורתיים. וגם מנשקי מזוזות ופוקדי קברי צדיקים וכן אפילו אותם צ'חצ'חים שכנגדם בזתם במשך שנים.
אתם לא תכתיבו לנו איך לחשוב. אתם לא תחליטו מי לגיטימי ומי מיותר. אתם לא תחלקו אזרחות לפי השקפת עולם. לא תחלקו לנו ציונים ולא תקבעו גדרות ללגיטימיות. במדינה דמוקרטית יש דרך אחת להכריע מחלוקות. היא לא עוברת באולפן ולא בנאום מתנשא. היא נמצאת בקלפי. ורק שם. ושם תובס ההתנשאות העלובה והתלושה שלכם שוב ושוב.
