פרשת המרגל אסף שמואלביץ. כך צריך לפתוח. בשם מלא. בלי רמזים. וגם לזעוק בקול רם. והשאלה המרכזית כאן קשה ומטרידה באמת: למה המערכת משתיקה את הפרשה? לא מדובר ברכילות. לא בשמועה. מדובר בפרשה ביטחונית מהחמורות שידענו. חדירה לבסיסי צה"ל. העברת מידע רגיש. חשש לפגיעה בביטחון המדינה.
1+ובכל זאת שנתיים אחרי הציבור כמעט ולא יודע כלום. שמות בכתב האישום מושחרים. פרטים מוסתרים. אנשים נעלמו מאחורי איסור פרסום. אפילו זהות של סגן אלוף מתנועת אחים לנשק שלפי כתב האישום נסע איתו לפיקוד אסורה בפרסום. למה? על מי המערכת מגנה? אם זה אירוע של פגיעה בביטחון המדינה, איך ייתכן שאנשים שקיבלו מידע משמואלביץ או היו איתו במגע לא נחקרו באזהרה?
כן שמעתם נכון. השמות שלהם בכתב האישום הושחרו, ועד היום, מעל שנתיים, הציבור לא יודע במי מדובר שימו לב – כך הופץ לציבור עמוד 8 בכתב האישום. וזו רק חלק מהרשימה המושחרת. מידע רגיש, ביטחוני, מסווג. ואף אחד לא נחקר באזהרה פרט לנאשם עצמו. איך ייתכן שהציבור לא יודע מי קיבל ממנו את המידע? מה נעשה עם המידע הזה? למה אותם אנשים לא דיווחו? אלה לא שאלות צד. אלה שאלות הליבה. זו המהות שעומדת כעת על הפרק.
1+וכאן חשוב לומר זה שהותר לפרסום שמו של אסף שמואלביץ לא מוריד כהוא זה מהצורך לפרסם את השמות האחרים בפרשה. הציבור לא ביקש שם אחד. הציבור מבקש להבין את התמונה המלאה. ויש פה תחושה קשה שקליקה מסוימת, מחנה אחד זוכים שוב ושוב להגנה להסתרה וכשזה נוגע לאחרים הכול פתוח הכול דולף אין חיסיון אין רגישות. ואז המערכת מתפלאת שיש חוסר אמון. שיש שמועות. שיש ספקות. אבל אין עשן בלי אש.
וצריך לומר מילה ברורה גם כאן. כל הכבוד לסגן השר אלמוג כהן. מהבודדים שהתעקשו. שלא הסכימו שהפרשה הזו תיקבר בשקט מתחת לערימות של צווים. ועכשיו נתון להתקפות משמאל והשמצות ושקרים. אבל נשאר נאמן לעובדות ולחשיפת האמת. כי זו כבר לא רק שאלה על אדם אחד. זו שאלה על ביטחון מדינה. על חיינו כאן על אחריות. ועל מי שומר על מי. אז המערכת שוב משתיקה? שוב מסתירה? אנחנו נשבור את השתיקה ולא נניח לפרשה עד שנגלה כל פרט.
