מי שהקשיב לנאומים של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בדאבוס בימים האחרונים, לא שמע רק נשיא אמריקאי. הוא שמע תפיסת עולם שלמה. לא סיסמה ולא גחמה, אלא קו ברור ועקבי שמשרטט סדר עולמי חדש. השאלה האמיתית איננה מה טראמפ עושה, אלא האם אנחנו מבינים לאן העולם הולך, והאם אנחנו ערוכים להיות בצד שמרוויח מהשינוי.
2+זה איננו כאוס ואיננו קריסה. זה תיקון. שלושים שנה חיינו בתוך מודל אחד: גלובליזציה פתוחה, ייצור זול הרחק מהבית, תלות בשרשראות אספקה רחוקות, אנרגיה ממדינות לא יציבות, חוב שמממן הכול, והנחה שביטחון הוא מובן מאליו. המודל הזה נראה יעיל, אך ברגעי משבר התברר שהוא שביר. הקורונה, המלחמות והטלטלות הגיאופוליטיות חשפו אמת פשוטה: יעילות בלי חוסן היא חולשה.
טראמפ מוביל מעבר חד ממודל של תלות למודל של ריבונות. לא ביטול המסחר העולמי, אלא הצבת תנאים. לא ניתוק מהעולם, אלא בחירה זהירה עם מי עובדים. לא ויתור על צמיחה, אלא בניית עצמאות. זהו שינוי עומק, לא שינוי סגנון. כמי שעוסק שנים בכלכלה ובמדיניות ציבורית, ברור לי שזהו ניסיון לנסח מחדש את החוזה בין מדינות, חוזה שמחזיר אחריות, גבולות וריבונות למרכז.
המעבר הזה כבר מתממש בשטח. העולם חוזר לחשוב במונחים של אזורי השפעה. מי שלא שומר על המרחב שלו, מאבד אותו. ארצות הברית מגדירה מחדש את המרחב המערבי כולו כאזור השפעה אמריקאי, לא דרך הצהרות אלא דרך מעשים. זה מסביר את העניין האסטרטגי בגרינלנד בצפון, את החיזוק של האחיזה בתעלת פנמה במרכז, ואת המהלך הדרמטי בוונצואלה בדרום אמריקה. בכל אחד מהמקרים הללו עומד גם אינטרס נוסף וברור: צמצום והוצאה של ההשפעה הסינית מאזורי ההשפעה של ארצות הברית.
2+האירוע בוונצואלה ממחיש זאת היטב. לאחרונה ארצות הברית לא הסתפקה בלחץ דיפלומטי. היא פעלה. מבצע צבאי הביא למעצרו של הנשיא ניקולאס מדורו, להעברת השליטה ולהעמדתו לדין בארצות הברית. זה לא היה צעד נקודתי, אלא מסר רחב: החצר האחורית של אמריקה איננה אזור הפקר. למשטרים כושלים, לצבאות מתפוררים ולכלכלות המבוססות על פשיעה והברחות, אין עוד חסינות. מעבר לכך, זהו גם מהלך שנועד לנתק את דריסת הרגל הסינית בנפט, בתשתיות ובאשראי של דרום אמריקה, ולחסום את התפשטות בייג׳ינג אל תוך האזור המערבי.
מול איראן, השינוי עמוק עוד יותר. כאן כבר לא מדובר רק באיום אזורי, אלא בצומת אסטרטגי עולמי. איראן משמשת שנים כעוגן מרכזי של ההשפעה הסינית במזרח התיכון, דרך אנרגיה, תשתיות, טכנולוגיה ובריתות פוליטיות. לכן המסר האמריקאי ברור: אם לחץ כלכלי, בידוד בינלאומי ופגיעה במקורות המימון של המשטר לא יספיקו, ארצות הברית מוכנה למעורבות צבאית מאסיבית. לא כאיום רטורי, אלא כהכנה ממשית. המטרה איננה עוד סבב של הסלמה, אלא שינוי תנאים יסודי, פירוק הציר האיראני והחלשת חדירת סין לאזור שנמצא בליבת האינטרס האמריקאי.
2+לתוך התמונה הזו נכנסת גם יוזמת Board of Peace, מועצת השלום שטראמפ מקדם. זהו ניסיון לבנות תשתית חדשה לסדר עולמי. הרעיון הוא להחליש מוסדות בינלאומיים משותקים, ובראשם האו"ם, ולהחליפם במנגנון רזה ואפקטיבי של מדינות ריבוניות, עם יכולת הכרעה אמיתית, זכות וטו אמריקאית, וסמכות לצרף ולהוציא מדינות. גם כאן ההיגיון ברור: צמצום הזירות שבהן סין מפעילה כוח דרך מוסדות בינלאומיים, והחזרת הכובד לידי מדינות ובעלות ברית.
ומה כל זה אומר על ישראל? כאן השורה התחתונה ברורה. ישראל נמצאת בעמדה ייחודית להיות מעצמה אזורית במזרח התיכון, כחלק בלתי נפרד מאזור ההשפעה האמריקאי הרחב. זהו יתרון אסטרטגי אדיר, אך הוא איננו אוטומטי. הוא מחייב אותנו לפעול כריבונים אמיתיים: גבולות ברורים, עצמאות ביטחונית, ועצמאות כלכלית שאיננה תלויה בחסדי אחרים. הוא מחייב בניית עצמאות אנרגטית, חיזוק התעשייה והחדשנות, ושחרור עצמי מתפיסה שגויה שלפיה אנו כבולים למוסדות הבינלאומיים ולדין הבינלאומי, גם כאשר הם חדלו לשרת את האינטרסים שלנו.
העולם איננו נשבר. הוא מתארגן מחדש. בתוך הסדר החדש הזה, ישראל יכולה להיות שחקן מוביל, לא מדינה שממתינה לאישורים. השאלה איננה אם השינוי יקרה, אלא האם נהיה מוכנים אליו ונפעל בהתאם לגודל האתגר וההזדמנות.
