ילדים חיים בתנאים קשים ובמרחבים מסכני חיים שכונתיים ואף עירוניים. הילדים אינם נקלעים לאסון. הם נולדים וגדלים במרחב שמייצר אותו. אוטובוס דורס מפגינים ברחוב צפוף. גן ילדים פועל בתנאים קשים ולא אנושיים, בתוך שכונת מגורים. בניין מתנפח בתוספות שלא תוכננו, ותשתיות נאנקות תחת עומס קבוע.
2+זו איננה שרשרת של אירועים מצערים. זו מציאות מסוכנת שמסתיימת באסונות ידועים מראש. והמציאות הזו איננה זיכרון. היא כאן. עכשיו. שני פעוטות שילמו עליה בחייהם. שני נערים שילמו עליה בחייהם. וכל זה קרה כאן לידינו ממש בימים האחרונים.
אחרי האסון בשכונת רוממה בירושלים, נסגר הגן שבו התרחש המקרה. הוצא צו סגירה. צעד "מתבקש וחיוני" כמובן, אבל סביב אותו גן, באותה שכונה ובשכונות דומות, פועלות גם היום מסגרות רבות באותם תנאים ממש, ולעיתים גרועים יותר. דירות שהוסבו, חללים מאולתרים, עומס ילדים ללא התאמה, היעדר פיקוח ממשי. המקרה טופל. נחשף לעיני כל. לא ניתן יותר לפעול בהיחבא. לכאורה אפשר היה להסיק שיופקו הלקחים, אולם הדפוס נותר כשהיה. כך פועלת מערכת שמעדיפה לתת לגל לעבור, להנמיך פרופיל, ולהמתין עד לאירוע הבא.
קצב הגידול באוכלוסייה החרדית איננו סוד. הצפיפות איננה תרחיש עתידי. הפער בין מספר הילדים לבין מספר הגנים, הכיתות, המבנים והתשתיות התקניות מוכר היטב לכל מי שעוסק בתכנון, חינוך או רווחה. ובכל זאת, ההתנהלות בפועל נשענת על אשליה מסוכנת; שהזמן יעשה את שלו. שהדברים יסתדרו מעצמם. שיהיה בסדר בעזרת השם. אבל בעיות יסוד אינן מתפוגגות. הן נערמות. וכאשר הן פוגשות כביש צר, מבנה עמוס, או מסגרת חינוכית ללא פיקוח, הן אינן נשארות על הנייר. הן גובות חיים.
2+כאן חשוב לעצור ולהביט באדם הפשוט, זה שאינו חלק משום הנהגה ואינו צד לשום מאבק. זה שקנה דירה כחוק, ואז מגלה שבתוך זמן קצר הופיעו שכנים חדשים ולא צפויים.. במחסן, לאחר מכן בחניה, ובהמשך עוד יחידות דיור (לא חוקיות) על הגג. זה שפונה לעירייה ונענה שהכול נעשה "באישור", גם אם אין היתר מסודר כי נוח להעלים עין ואין ברירה וכך כולם עשו ויעשו. זה ששולח את ילדיו לגן מתוך אמון, ואז מגלה בדיעבד שנוספו ילדים שאינם רשומים, משום שהם גרים באותם חללים מאולתרים. זה שיוצא עם ילדיו לגינת המשחקים ומוצא עומס בלתי נסבל. זה שמנסה להתקלח ביום שישי, מגלה שאין לחץ מים, חווה הפסקות חשמל תכופות, ומבין שאין לו למי לפנות.
החוק קיים. המדינה קיימת. הנוכחות השלטונית חסרה. האחריות איננה מתפזרת, והיא גם איננה נופלת רק על כתפי המדינה. הממשלה כשלה בתכנון ארוך טווח, ברישוי שמתאים למציאות, ובאכיפה שאינה תלויה בטרגדיה. אבל ההנהגה החרדית, המקומית והלאומית, בחרה במשך שנים בדרך נוחה יותר. במקום לדרוש פתרונות עומק, היא בחרה בעסקנות. במקום לבנות יכולת מוניציפלית, היא ניהלה אינטרסים. במקום להציב גבולות ברורים לבנייה, למסגרות ולשימושים חורגים, היא העדיפה שקט סקטוריאלי ודילים קצרי טווח. ראשי רשויות יודעים היכן המבנים הבעייתיים. עסקנים מכירים את המסגרות שפועלות בתנאים קשים. נציגים בכנסת מודעים לעומס ולסיכון. ובכל זאת, הבחירה החוזרת היא לא להכריע אלא לדחות. כך נבנית שגרה שבה הסכנה איננה חריגה, אלא חלק מהנוף.
2+העולם כבר פגש מצבים דומים. בבריטניה, למשל, כאשר התברר שמסגרות חינוך פועלות בתנאים מסכני חיים בתוך קהילות סגורות, הוויכוח האידאולוגי נדחק הצידה. הקטליזטור היה סדרת ממצאים חמורים בדבר בטיחות ילדים. הפתרון לא היה מבצע חד פעמי, אלא הקמה של מנגנון קבוע. סמכויות רוכזו, אכיפה הוסדרה, ונוצר רצף פעולה. חלק מן המסגרות נסגרו, אחרות הוכשרו, והסיכון צומצם לאורך זמן. בניו יורק התמונה שונה אך הלקח דומה. לאחר מאבקים משפטיים הוגדרו גבולות הכוח, והמדינה בנתה מערכת מדורגת. לא סגירה גורפת, אלא רישוי, סטטוס מוסדי, מימון מותנה, וביקורת שיטתית. כאשר התברר שאין פתרון קסם, נבחרה התמדה. דוגמאות נוספות מקנדה ומהולנד מראות תהליך דומה. חיבור בין אכיפה עקבית לבין מסלולי הסדרה הפך אזורי סיכון למרחבים מנוהלים. לא מתוך עוינות, אלא מתוך אחריות. בישראל, לעומת זאת, התגובה נותרת נקודתית. סוגרים גן אחד, ומאפשרים לאחרים להמשיך. מגיבים לסרטון מזעזע, ולא בונים מדיניות. מטפלים בסימפטום, ומשאירים את השורש פורה ראש ולענה.
מדינת ישראל זקוקה לכאן ועכשיו. לא כסיסמה, אלא כפעולה. כתובת האסון הבא איננה תיאורטית. היא מצויה במקומות מוכרים, באותם תנאים קשים, באותם מרחבים צפופים, באותה שגרה מתמשכת. אין תועלת בהענשת הורים שאין להם חלופה לילדיהם. אין משמעות לצו סגירה שאינו מלווה בפתרון. הדרך היחידה היא סתימת הפרצות ותיקון מן השורש. רצף האירועים האחרון מחייב רביזיה ושינוי גישה מן היסוד. לא עוד המתנה. לא עוד תקווה. לא עוד "יהיה בסדר" ו"בעזרת השם". מי שממשיך לדחות, בוחר להמר על חיי אחרים. והאזרח הקטן, שנאנק תחת מצוקות היום יום, זכאי למדינה שלא מהמרת עליו. רצף האסונות האחרונים זועקים לתיקון יסודי ומעמיק.
