בתחילת השבוע פרסמה דוברות פיקוד המרכז נתונים שסיפקו תחמושת קטלנית לאויבי ישראל בעולם. תחת הכותרת המהדהדת של "עלייה בפשיעה הלאומנית", טענו בפיקוד מרכז כי נרשמו כ-870 אירועים של "אלימות יהודית" – עלייה של 27% לעומת אשתקד. אלא שמאחורי המספרים המפוצצים מסתתרת מציאות אחרת לגמרי, כזו שנועדה לייצר סימטריה מעוותת ומסוכנת בין האזרחים שומרי החוק ביהודה ושומרון לבין המחבלים הערבים שמנסים לרצוח אותם.
הפרסום הצה"לי לא עבר מתחת לרדאר של התקשורת הערבית העוינת. באתר "אל נג'אח" מיהרו לחגוג תחת הכותרת: "הכיבוש מודה: הפעילות הפלשתינית פחתה, תקיפות המתנחלים גברו". כשדובר צה"ל, שתפקידו להגן על תדמית המדינה בעולם, מגיש דוחות כאלו על מגש של כסף, הוא למעשה מלבין את הנרטיב הפלשתיני ונותן לגיטימציה לסנקציות בינלאומיות נגד המתיישבים. הנזק המדיני הזה הוא בלתי הפיך, והוא מתבסס על אחיזת עיניים סטטיסטית.
כשצוללים לתוך הנתונים המנופחים, מגלים את גודל האבסורד. בעוד שהטרור הערבי מורכב ממטענים, ירי, דריסות ומאות אלפי זריקות אבנים, ה"טרור היהודי" שפיקוד מרכז סופר כולל חיתוך צינורות השקיה, הצתת קוצים או גרפיטי על קירות – כל אלו נכנסים לסטטיסטיקה של "פשיעה לאומנית" כדי לנפח את המספר ל-870. מתוכם, רק 120 הוגדרו כחמורים – וגם שם, לעיתים קרובות מדובר בתגובה להטרדות והתגרויות ערביות מכוונות בשטח.
הביקורת על אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, הולכת וגוברת בקרב גורמים בהתיישבות ובדרג המדיני. לפרסום הנתונים הללו אין שום תועלת ביטחונית או מבצעית; מטרתם היחידה, כך נראה, היא פוליטית – להכפיש ציבור שלם ולייצר סימטריה מדומה בשביל השקט המדיני מול הממשל האמריקני. כשדובר צה"ל בוחר להבליט דווקא את החיכוך המינורי בשטח על פני המלחמה היומיומית של המתיישבים בטרור הרצחני, הוא לא רק פוגע בהתיישבות – הוא פוגע בביטחון ישראל ובצדקת הדרך. הגיע הזמן שפיקוד מרכז יחזור לעסוק במיגור האויב, במקום בניהול קמפיינים תודעתיים נגד אחיו.
