במבט בוטח ונחוש, שעות ספורות לפני נאומו באו"ם, התיישב נשיא טורקיה מול ערוץ טלוויזיה אמריקאי והצהיר: "אני לא רואה בחמאס ארגון טרור. להיפך, אני רואה בו תנועת התנגדות לגיטימית. לחמאס אין נשק או יכולות משמעותיות והם משתמשים במה שיש להם כדי להגן על עצמם".
זו אינה הצהרה של מפקד בחיזבאללה או מנהיג מקרב החות'ים, אלא של מי שצפוי לשלוח את כוחותיו ושליחיו המדיניים ל"מועצת השלום" שתוביל את התפרקות החמאס מנשקו – רג'פ טאיפ ארדואן. המעבר לשלב ב' בתוכנית טראמפ לעזה נועד להיות רגע מכונן לניתוק חמאס מהשלטון, אך הנשיא האמריקאי מצא עצמו משלב בכוחות השלום מחרחרי מלחמה כטורקיה וקטאר. שילוב זה מהווה שגיאה אסטרטגית ומוסרית עמוקה, העלולה לרוקן את המהלך מתוכנו ולהותיר את רן גאוילי וארגון החמאס במקומם.
2+הרעיון למנות ועדה טכנוקרטית ערבית, עליה הצהיר שליח הבית הלבן סטיב וויטקוף, הוא נכון בעיקרו. ניהול אזרחי שאינו מזוהה עם חמאס או הרש"פ עשוי, תיאורטית, לפגוע בליבת כוחו של החמאס באמצעות שליטה באוכלוסייה, בכסף ובמתן שירותים. אולם ועדה כזו אינה מסתכמת רק בחלוקת מזון, אלא דורשת שליטה באפיקי המימון, פיקוח על החינוך וקביעת גבולות הלגיטימציה.
כאן בדיוק טמון הדגל האדום: קטאר וטורקיה אינן שחקניות ניטרליות. קטאר שימשה במשך שנים כצינור המימון המרכזי של חמאס, בעוד טורקיה פועלת בעקביות לקידום האחים המוסלמים ומהווה עורק חיים לחיזבאללה. עבור אנקרה ודוחה, עזה איננה פרויקט הומניטרי אלא נכס אסטרטגי, והן פועלות להשיג דריסת רגל פוליטית והלבנת תפקידן ההיסטורי בחסות העיטם האמריקאי.
2+התנגדותה הפאסיבית של ישראל למהלך מהווה כשל מוסרי חמור. לאחר שנתיים קשות וכואבות מאז השבעה באוקטובר, בהן שילמה ישראל במיטב בניה כדי לשנות את המציאות הביטחונית, הכניעה לתכתיבי טראמפ שומטת את ההישגים ומאפשרת לארדואן להיות זה שקובע את גורל המערכה.
גם במערכת הביטחון ברור כי כסף קטארי, גם אם ייכנס בתחפושת אזרחית, ימצא את דרכו לשימור שלטון חמאס ולהצמחת הטרור מחדש בחסות אדומה. יתרה מכך, הכללת טורקיה וקטאר משקפת כישלון מדיני מתמשך: היעדר יוזמה ישראלית דחק החוצה את המדינות המתונות כסעודיה והאמירויות, ויצר ואקום שמולא מיד על ידי תומכות האחים המוסלמים – בהתאם לחוק הגיאו-פוליטי הקובע שבהיעדר מתונים, הקיצוניים נכנסים.
2+כדי שתוכנית טראמפ לא תהפוך להחמצה אסטרטגית, נדרש תיקון מהיר, חד ולא מתפשר. ישראל חייבת להוביל מהלך מדיני יצירתי שיחזיר את המדינות הערביות המתונות למרכז הבמה, וידחוק החוצה שחקנים הפועלים בניגוד מובהק לאינטרס של יציבות, פירוז ושיקום אמיתי.
המצב הנוכחי, שבו מדינות שתרמו לבניית היכולות שאפשרו את הטבח צפויות ליהנות מפירות השיקום ומהיוקרה המדינית, הוא בלתי נתפס. ללא פעולה נחושה, עתידה של עזה אולי ישתנה על הנייר, אך בשטח הפרצה תישאר פתוחה והחמאס יקרא ביום מן הימים לשוב לתוכה.
