accessibility-icon
share-icon
צילום: מארק ישראל סלם, פלאש 90
צילום: מארק ישראל סלם, פלאש 90

הבלוף של "העדות הכבושה": הסיבה שהתיק נגד ברוורמן עומד לקרוס

יובל מלכא

יובל מלכא

כט טבת ה'תשפו (18.01.26)

6

66

like

1

dislike

רגע אחרי שגילה שלא קיבל גיבוי, פלדשטיין החליט "לפתוח הכל" • אבל במשפט הפלילי, תזמון הוא הכל • למה השופט התעקש לראות את חומר הגלם הלא ערוך, וכיצד הפכה עובדה טכנית שולית של החזקת טלפון לניסיון נואש להפליל את הסובבים? ניתוח משפטי קר של פרשה לוהטת שמבוססת על יסודות רעועים


קשה להתעלם מהפער העצום שבין הרעש הציבורי סביב פרשת פלדשטיין וברוורמן, לבין המשקל הראייתי האמיתי שעומד בבסיסה. אלי פלדשטיין נחקר אינספור פעמים במהלך מעצרו; אין כמעט שאלה שלא נשאלה ואין זווית שלא נבחנה.

רק כעת, לאחר שחרורו ולאחר שהתברר לו, על פי התרשמות מהכתבה ששודרה, כי לא זכה לגיבוי לו ציפה מלשכת ראש הממשלה, הוא בוחר לצאת לכתבה טלוויזיונית ולספר על מעורבותם של אחרים. כאן בדיוק נכנס מושג יסוד בדיני הראיות המכונה "עדות כבושה": עדות שנמסרת באיחור משמעותי, לאחר שהייתה אפשרות סבירה למסור אותה בזמן אמת, וללא הסבר משכנע לשתיקה הממושכת.

maximize-image
images-count2+
אלי פלדשטיין | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90

הפסיקה קבעה לא אחת כי משקלה הראייתי של עדות כזו הוא נמוך במיוחד ולעיתים אף אפסי, בייחוד כאשר היא מגיעה מאדם המצוי בניגוד עניינים מובהק או בעל אינטרס אישי מובהק. נראה כי המשטרה עצמה מבינה זאת היטב, שכן זימונו של ברוורמן לחקירה נראה פחות כמהלך חקירתי מבוסס ויותר כ"זריקת חכה למים".

מדובר במעין ניסיון לראות אולי ברוורמן ייכשל בלשונו, יאשר פרט כזה או אחר ויספק לחוקרים "חיזוק" לדבריו המאוחרים של פלדשטיין. כל עוד ברוורמן מכחיש והמצב הראייתי נותר בגדר מילה מול מילה, ללא ראיית "סיוע" חיצונית ועצמאית המתחייבת בדין, אין תשתית שממנה יכולה לצמוח פרשה פלילית של ממש.

הדברים מקבלים משנה תוקף גם ביחס לחשדות שיוחסו לעומר מנצור, הממחישים את הבעיה באופן חד. על פי הפרסומים, חלקו הסתכם בכך שהחזיק את הטלפונים של פלדשטיין וברוורמן בזמן ששוחחו ביניהם ברכב, עובדה טכנית ושולית כשלעצמה, שמרחק רב קיים בינה לבין ייחוס מודעות, כוונה פלילית או שותפות לעבירה.

maximize-image
images-count2+
עומר מנצור | צילום: פרטי

הניסיון להלביש על פעולה כזו חשדות כבדים, בדומה לדרישה להרחקתו של ברוורמן בנסיבות הקיימות, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו נמתחים גבולות החשד הרבה מעבר למה שדיני הראיות מאפשרים. "עדות כבושה" אינה הופכת לאמת רק משום שהיא נאמרת בפריים-טיים, ומערכת המשפט אינה יכולה להסתמך על תחושות בטן.

לא בכדי דרש השופט מזרחי מהמשטרה לתפוס את מלוא חומר הכתבה ולא להסתפק בקטע הערוך ששודר לציבור, שכן עריכה טלוויזיונית משרתת נרטיב ולא את חקר האמת. דרישה זו משקפת את מה שחסר בפרשה כולה: זהירות, פרופורציות והיצמדות לראיות במקום לכותרות.

מערכת אכיפת החוק אינה צריכה לפעול על בסיס ספקולציות או לחצים ציבוריים, והחלטות דרמטיות חייבות להישען על ראיות מוצקות. בסופו של יום, חקירה פלילית אינה תוכנית ריאליטי והאמת אינה נקבעת לפי עוצמת המיקרופון. כפי שנאמר "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט' ע"ב), כלל המדגיש את הבעייתיות שבהפללה המגיעה ממי שמנסה להציל את עצמו.

עקבו אחרינו גם ב-Google News