המאבק על הדמוקרטיה
הבחירות הבאות יהיו על הדיפ-סטייט: כך נבנה את קואליציית ה-80 | פרופ' משה כהן אליה
מה צפוי לנו בשנה הקרובה בזירת המאבק נגד הכוח הבלתי-נתפש שהיוריסטוקרטיה הישראלית צברה לעצמה בעשורים האחרונים? בחודשים האחרונים אנו עדים להשתוללות חסרת רסן של היוריסטוקרטיה, שמעלה במכוון את גובה הלהבות מתוך הבנה פשוטה: כל עוד היועמ"שית גלי בהרב מיארה מכהנת בתפקידה, ברגע של משבר חוקתי הביורוקרטיה תציית לה ולא לממשלה הנבחרת.
לכן המשנה שלה גיל לימון מרשה לעצמו להתגרות בראש הממשלה בנימין נתניהו; לכן שופט העליון יצחק עמית מרשה לעצמו לעשות כרצונו בקביעת הרכבים ובהכרעות משפטיות שאין להן כל קשר לחוק עצמו, אלא לעמדתו הפוליטית.
3+ברגע שקפלן והיוריסטוקרטיה פועלים במוד של "דמוקרטיה מתגוננת" או "בית משפט מתגונן", הם עצמם מודים שהם אינם פועלים על פי החוק, גם אם הם קוראים לזה "שלטון החוק". תפיסה זו מבוססת על משנתו של המשפטן הנאצי קארל שמיט, שלפיה "במצב חירום" אין חוק ואין כללים אלא מתקיים מאבק כוח בין אויב לאוהב.
כך בדיוק פועלת היוריסטוקרטיה הישראלית. החוק איננו מעניין אותה. מה שמעניין אותה הוא שימור הכוח, מתוך אמונה עמוקה שהדבר נדרש כדי להציל את ההגמוניה האחוס"לית.
אם המשחק הוא פוליטי לחלוטין, לטיעונים משפטיים יש ערך מוגבל. כך למשל, עו"ד דוד פטר עושה עבודה מרשימה בטיעוניו בבג"ץ, אך זה אינו מזיז לעמית ושותפיו כהוא זה. הם עושים מה שבא להם, והשיקול היחיד שמניע אותם הוא שיקול פוליטי.
3+ביטוי מובהק לכך ניתן היה לראות בפוסט של פרופ' יניב רוזנאי, שהניח בצד את הטיעונים המשפטיים והתמקד בניתוח פוליטי קר: הוא הסביר לעמית מדוע התערבות בתיק השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר רק תחזק את בן גביר ואת הממשלה. זה, ורק זה להערכתי, היה השיקול שהוביל את עמית לדחות את הדיון ולהרחיב את ההרכב. הרי אין לו שום קושי להנדס טיעון "משפטי" שיסביר מדוע ראוי להורות לראש הממשלה לפטר שר שלדעתו פועל בניגוד לנהלים.
מכאן נובעת המסקנה האסטרטגית: הכוחות המבקשים להשיב את הדמוקרטיה לעם ישראל חייבים לחשוב פחות משפטית ויותר פוליטית. במקום להילחם בזירה המשפטית, הנשלטת על ידי היוריסטוקרטיה, יש להעביר את המאבק לזירה הפוליטית, הציבורית והבינלאומית – זירות שבהן היוריסטוקרטיה חלשה בהרבה, ומנהיגי עם ישראל חזקים בהרבה.
המשמעות המעשית היא לחץ הולך וגובר. קובלנות לא רק נגד עמית אלא גם נגד כבוב, שיוגשו ויידונו בבית הדין המשמעתי לשופטים. גם אם יידחו, אין בכך חשיבות. עצם ההליך יחשוף בפני הציבור את השחיתות היוריסטוקרטית וינכיח את הסוגיה על סדר היום לקראת הבחירות.
3+במקביל, יש להעביר כמה שיותר חוקים שמחזירים כוח לעם, ולקבל החלטות רשמיות של הכנסת בדבר היעדר סמכות בג"ץ להתערב בחוקי יסוד. כן, צריך להעלות את גובה הלהבות משום שדווקא כך הנושא יונכח, ויותר מפלגות יבינו שאם הן רוצות את אמון הציבור, עליהן לצאת בגלוי נגד הדיפ-סטייט.
כך ניתן יהיה לבנות תשתית ציבורית רחבה לקראת מהלך גדול לאחר הבחירות: קואליציה של כ-80 חברי כנסת, שתקים כאן בית משפט חוקתי ותסדיר סוף-סוף את המשפט החוקתי הישראלי כמקובל בדמוקרטיות מערביות, כאשר מקור הסמכות הוא העם כולו, לא השופטים האחוס"לים.
וברקע, יש להפעיל לחץ מתמיד גם בזירה האמריקאית. יש ללחוץ על טראמפ לפעול מול היוריסטוקרטיה. אם הרצוג לא יעניק לנתניהו חנינה – ויש אפשרות ממשית שזה יקרה משום פחדו מקפלן – הגיע הזמן לשקול סנקציות: הרצוג כפרסונה נון-גרטה בארצות הברית, וסנקציות אישיות ישירות על בהרב-מיארה ועל יצחק עמית.
וכמובן בעתיד הקרוב להערכתי גם צפוי לצאת דו"ח מסכם של הקונגרס שישית סנקציות משתקות על ארגוני המחאה ("הפטרושקות"). צריך להמשיך להפעיל כל הזמן לחץ, משום שהמשחק איננו משפטי, אלא פוליטי.
הדיפ-סטייט יעמוד במוקד בחירות 2026. בעוד שבשמאל טענו, ובמידה מסוימת בצדק, שנתניהו לא הדגיש דיו את הסוגיה המשפטית בבחירות 2022 – הפעם ברור שזה יהיה נושא מרכזי, אם לא הנושא המרכזי, על סדר היום. וזו הזדמנות פז של העם להשמיע קול ברור, זועם, וחד כנגד ההשחתה היוריסטוקרטית שעברה על מדינת ישראל.
