ההכרזה של סטיב וויטקוף אמש על המעבר לשלב ב' בתוכנית 20 הנקודות של טראמפ אינה מהלך טכני, אלא צומת אסטרטגי. זה הרגע שבו התוכנית יוצאת משלב הלחץ וההצהרות ונכנסת לשלב הביצוע בפועל, עם דרישות קונקרטיות מכל השחקנים בזירה ובראשם ישראל.
השלב השני נועד לבסס מציאות חדשה בשטח: פחות אש, יותר מנגנונים, יותר מעורבות בינלאומית, ופחות חופש פעולה צבאי. מבחינת וושינגטון, זה שלב שנועד "לנעול הישגים" ולמנוע חזרה לאחור. מבחינת ישראל, זה שלב מסוכן אם לא מגדירים מראש קווים אדומים ברורים.
2+ופה בדיוק המבחן: ישראל חייבת לעמוד על שני קווים אדומים שאסור לטשטש, גם מול ממשל אוהד וגם מול לחץ בינלאומי גובר.
הקו הראשון הוא מעבר רפיח – כל עוד רן גואילי לא חוזר לקבר ישראל, מעבר רפיח לא ייפתח. נקודה. פתיחת המעבר היא נכס אסטרטגי, לא מחווה הומניטרית. ויתור עליו לפני סגירת מעגל מלא מול החטופים והחללים הוא שגיאה שתשודר כחולשה ותפורש כך גם בעזה, גם בטהרן וגם בביירות.
הקו השני הוא הנסיגה מהקו הצהוב לקו האדום. נסיגה כזו, במסגרת שלב ב', תיתפס כהישג לחמאס וכאישור לכך שטרור משתלם. זה לא עניין טקטי, אלא עקרון עומק. מי שמוותר על שליטה צבאית בלי הכרעה ברורה, מזמין את סבב הלחימה הבא.
2+תוכנית טראמפ נבנתה מתוך תפיסה של כוח, הרתעה ועסקה מעמדת יתרון. אם ישראל תיכנס לשלב ב' בלי להציב גבולות חדים, היא תמצא את עצמה מממשת את החלקים שנוחים לאחרים ומשלמת את המחיר בעצמה.
שלב ב' הוא לא שלב של נסיגות, הוא שלב של עמידה. מי שלא מבין את זה עכשיו, יבין את זה בסבב הבא.
