accessibility-icon
share-icon
בג"ץ, ארכיון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בג"ץ, ארכיון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
זהבית איינשטיין
זהבית איינשטיין
121

כו טבת ה'תשפו (15.01.26)


מה יקרה כשבג"ץ יחליט להרוג את הג'ינג'ים?

בית המשפט העליון החליט לדון בעתירה המבקשת להדיח את השר בן גביר מתפקידו • ההחלטה יוצרת תקדים מסוכן, דורסת את הכרעת העם - ובעיקר מעלה שאלה אחת מטרידה: מה יקרה כשבג"ץ יחליט להרוג את הג'ינג'ים?


בג"ץ החליט לדון בעתירה המבקשת להדיח את השר איתמר בן גביר, שר שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי העם. זהו אינו הליך משפטי שגרתי, אלא מהלך שבו גוף שאינו נבחר בודק האם הכרעת העם לרוחו, ובמידה שלא – מקבל החלטות שמתכתבות עם האג'נדה שלו גם כאשר הן מנוגדות לחלוטין לרצון הרוב. איך אמר ח"כ יצחק בן-אהרן ממפלגת העבודה לאחר המהפך ב-1977? "אם זו הכרעת העם – אינני מוכן לכבד אותה".

בג"ץ, כמו בן-אהרן, מגדיר דמוקרטיה רק כאשר היא לרוחו. בדיון על הדחת שר שנבחר באופן דמוקרטי לחלוטין, הוא חוצה את הגבול – וחוטף את סמכות ההכרעה מהעם. אלא שהדיון בעתירה חושף לא רק פגיעה בהכרעת העם, אלא גם בהתנגשות פנימית חריפה בהתנהלות בג"ץ עצמו: האבסורד הראשון טמון בסתירה פנימית בוטה. בעבר עשה בג"ץ את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – להמציא כללים. כך נולד גם הכלל לפיו ניתן לחייב פיטורי שר במידה שהוגש נגדו כתב אישום. במקרה הנוכחי אין כתב אישום ואפילו לא חקירה – ובכל זאת הוא מרשה לעצמו לדון בהדחה. המשמעות ברורה: כשהכלל נוח – הוא תקף; כשהוא מפריע – הוא נזנח. למעשה, בעזות מצח מרתיחה, בג"ץ סותר במודע את הכלל שהוא עצמו קבע.

רוצה להשלים את המשימה בעזה. השר בן גביר |
maximize-image
images-count2+
השר בן גביר | צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

אך האבסורד השני חמור עוד יותר. העתירה עצמה עוסקת בטענה שהשר בן גביר חרג מסמכותו ועשה שימוש לרעה בכוחו. ובזמן שבית המשפט דן בטענה הזו, הוא עצמו עושה בדיוק את אותו הדבר: חורג מסמכותו. גוף שלא נבחר מעמיד את עצמו מעל הכרעת העם, ובוחן אם הציבור בחר נכון או לא. זהו רגע של חציית קו אדום דמוקרטי. כלומר, בג"ץ דן בחריגה מסמכות, תוך כדי שהוא חורג מסמכותו בעצם הדיון.

כאן נכנסת תיאוריית ה"ג'ינג'ים", שמשמשת רבים להצדקת כוחו החריג של בית משפט חזק. הטיעון מוכר: חייבים ריסון שיפוטי, משום שמה יקרה אם העם יקבל החלטות קיצוניות? מה אם הציבור יחליט, למשל, "להרוג את כל הג'ינג'ים"? לפי הטענה הזו, בית המשפט אמור לשמש חומת מגן מפני עריצות הרוב.

maximize-image
images-count2+
ארכיון | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

אלא שבמציאות הישראלית מתרחש ההיפוך המוחלט – עריצות המיעוט. הממשלה מרוסנת עד כדי שיתוק ע"י המערכת המשפטית, בזמן שבג"ץ אינו מרוסן כלל. וכאשר כוח אינו מרוסן – מתקבלות החלטות אבסורדיות. בינתיים, מי שמשלם את המחיר הם הג'ינג'ים (העם) ולא, לא בגלל החלטות של נבחרי הציבור, כפי שהתאוריה אומרת, אלא בגלל בג"ץ שחוטא לתפקידו. הציבור מגלה שבית המשפט מוכן למחוק את הכרעתו בלי למצמץ. ואז עולה השאלה המתבקשת: מי אמור לרסן את בג"ץ כשהוא זה שמתחיל להרוג את הג'ינג'ים?

בג"ץ החליט לדון בעתירה שמבקשת להדיח את השר בן גביר, ובמהלך אחד בעט גם בעם וגם בדמוקרטיה. הוא סתר את הכלל שקבע בעצמו, רק משום שכבר לא היה נוח לו, ובחוצפתו הרבה דן בחריגה מסמכות – תוך כדי שהוא חורג מסמכותו בעצם הדיון. אם בית המשפט הוא זה שמקבל את ההחלטות האבסורדיות, ואם הציבור הוא הג'ינג'י החדש – השאלה כנראה כבר לא כל כך תיאורטית.

זהבית איינשטיין

זהבית איינשטיין

סטודנטית לתקשורת ומדעי המדינה, בוגרת בית ספר למשחק וכאן כדי להיות שותפה לשינוי האידיאולוגי בתקשורת

עקבו אחרינו גם ב-Google News