עד אותו בוקר שמחת תורה, חייו של יונתן כהן התנהלו על מי מנוחות במושב בית עריף הסמוך לשוהם. כבחור צעיר בן 28, הוא בחר בנתיב המעשי והבטוח: עבודה כקבלן חשמל וכתיבת שירים לזמרים אחרים בזמנו הפנוי, כשהוא משאיר את החלום לעמוד במרכז הבמה על אש קטנה.
הוא הגיע לפסטיבל הנובה יחד עם חברים בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, נהנה מזריחה עוצרת נשימה ומאווירה של חופש מוחלט, אך בשעה שש וחצי, כמו אלפי צעירים אחרים, המציאות שלו התנפצה לרסיסים עם מטחי הטילים הראשונים שהיו רק הפתיח לטבח האכזרי.
3+הדקות הראשונות שבהן הפכה הזריחה המרהיבה לזירת טבח מפלצתי היו קריטיות, ויונתן מתאר אותן כרצף של אירועים בלתי נתפסים שהתחילו בתקלה טכנית שהפכה לנס. "עברו עלינו ניסים בדרך", הוא משחזר את רגעי האימה הראשונים בריאיון ל-C14.
"בהתחלה לא הניע לי האוטו כשכולנו יצאנו לרכב". העיכוב הזה הוביל אותם היישר אל מלכודת המוות ביציאה מהחניון. "הייתי בפקק המדובר, מי שמכיר את הפקק שכל המכוניות היו שרופות", הוא מספר, והזיכרון מתחדד לפרטים כואבים כשהוא נזכר בפנים המוכרות שראה שניות לפני שהתופת התגברה: "רכב לפניי הייתה נראה לי שני גבאי הי"ד ואז התחיל כל הבלגן". ההבנה שאין מוצא מהרכב הובילה להחלטה מהירה שקבעה את גורלם: "השארנו את הרכב בפקק, וברחנו איזה מאה-מאתיים מטר לאיזה ואדי".
3+בתושייה של רגע, ולאחר שהירי באזור הפקק נרגע מעט משום שרוב יושביו נרצחו או ברחו, יונתן החליט לחזור אחורה בניסיון נואש לגנוב רכב ולהימלט. הוא הצליח להתניע רכב נטוש ולנסוע כמאתיים מטרים בלבד, לפני שהרכב "פורק" והושבת, מה שאילץ אותו ואת חבריו להתפצל ולנוס רגלית אל השטחים הפתוחים.
במשך שעות ארוכות הם ניווטו את דרכם לפי סאונד היריות: אם שמעו ירי מכיוון הפרדס, הם ברחו לכיוון ההפוך, כשהם מנסים לשרוד בתוך שדה הקרב ללא שום אמצעי הגנה. המחבוא שהציל את חייו היה מאגר מים, בתוכו הסתתר יחד עם ניקול, חברה שהייתה איתו, במשך רוב השעות הקשות של האירוע.
3+לאחר כ-12 שעות של חרדה קיומית, הישועה הגיעה מכיוון בלתי צפוי: רשת המתנדבים של רמי דוידיאן. טנדר הגיע לשטח וצעק "ישראלים, ישראלים", ויונתן, יחד עם ניצולים רבים שיצאו ממחבואים בלתי נראים בשטח, קפצו עליו. המחלצים היו שני צעירים בני 23 ממושב פטיש ומבאר שבע, שהגיעו עם "כפכפים וגופיות" ישר אל התופת כדי להציל חיים, והיום יונתן שומר איתם על קשר חם ומרגש.
החודשים הראשונים שאחרי השבת השחורה היו עבור יונתן תקופה של אפלה מוחלטת והתמודדות נפשית מורכבת. הוא מתאר תחושה של "מת מהלך" בין החיים, חוסר יכולת לישון בלילות וקושי עצום לנהל שגרה או זוגיות. לדבריו, קשה מאוד למצוא בן זוג שיכול להכיל את הקיצוניות הרגשית של ניצול נובה, רגע אחד של אטימות רגשית מוחלטת ורגע שני של בכי מול הטלוויזיה.
החוויה שינתה את הפרופורציות שלו לחיים מקצה לקצה: דברים שפעם היו נראים כסוף העולם, כמו פקק תנועה או רכב שלא מניע, הפכו לחסרי משמעות מול הידיעה ש"אין קלאצ'ניקוב מוצמד לראש". דווקא מתוך השבר הגדול הזה, נולדה ההחלטה לעשות שינוי דרמטי בקריירה ובחיים האישיים.
"הרגשתי שאלוקים נתן לי שתי סטירות כדי להעיר אותי"
דווקא מתוך השבר הגדול, יונתן קיבל החלטה ששינתה את חייו: לוותר על "כלוב הזהב" של עבודתו כקבלן חשמל ולהתמסר לייעודו האמיתי. "כשהנובה הגיעה, אמרתי לעצמי שסיימתי עם החיים הקודמים", הוא מספר ל-C14 בגילוי לב. "ממש הרגשתי שאלוהים שם אותי שם כדי להגיד לי: 'בוא, אני אתן לך שתי סטירות כדי שתתעורר ותבין מה אתה צריך לעשות בחיים האלה'".
ההבנה הזו הובילה אותו לצעד דרסטי: "עזבתי את החשמל, למרות שיש שם כסף והחלטתי שאני 'פול פאוור' במוזיקה". ההצלחה לא איחרה להגיע: 2 אלבומים חדשים, מופע 'סולד-אאוט' ברידינג, הופעות במועדון ה'גריי' ואף סבב הופעות בפני קהילות יהודיות בארה"ב, שם חימם את ענקי המוזיקה מתיסיהו ונועה קירל. "עשיתי דברים לא הגיוניים. אני לוקח מהנובה את הדרך שהיא סללה לי".
הנבואה של "כיכר הדמעות"
אחד הרגעים המצמררים בשיחה עם יונתן נוגע לשיר המזוהה איתו ביותר, "כיכר הדמעות", שהתברר בדיעבד כנבואה מצמררת. "היה לי את השם הזה בראש כבר שלושה חודשים לפני המסיבה", הוא משחזר. "המפיק שלי הציע לי לכתוב שיר על שם כיכר בחולון שכולם נכשלים בה בטסטים. אמרתי לו 'וואלה, שם יפה', רשמתי בפתקים בטלפון 'כיכר הדמעות' ושכחתי מזה".
3+שבועיים אחרי שניצל מהתופת, כשהוא מנסה לעכל את המראות והקולות, יונתן פתח את הטלפון. "דפדפתי בפתקים ופתאום ראיתי את הכותרת. המילים פשוט יצאו ממני ב'וואן-טייק'. זה השיר היחיד שלא השקעתי בו מחשבה, הוא פשוט נשפך החוצה וסיימתי לכתוב אותו ב-10 דקות. אני קורא לזה מתנה שקיבלתי".
השיר הפך להמנון עבור רבים, וסגר מעגל מרגש במיוחד עם החטוף שחזר, יוסף חיים אוחנה. "יוסף חיים הוא חבר ממש טוב שלי עוד מלפני הנובה", מספר יונתן בהתרגשות. "הוא עף על השיר הזה. הוא שולח לי לפעמים סרטונים שלו שר את 'כיכר הדמעות' באוטו. אותי זה מוציא מדעתי מהתרגשות, כי בסוף זה שיר שנכתב עליהם".
שורד הנובה ופדוי השבי שרו את "כיכר הדמעות" שנכתב על החטופים
"המוזיקה היא ההצלה שלי"
היום, יונתן הוא אדם שונה לחלוטין. הוא משתמש בבמה כדי לרפא את עצמו ואת הקהל, כשהוא משלב הרצאות על סיפור הישרדותו ופרויקטים להנצחת הנרצחים. "המוזיקה היא ההצלה שלי", הוא אומר ועיניו בורקות. "אני משתדל להעסיק את רוב היום שלי בזה, סשנים, כתיבה, הלחנה. אני לא טוב בשום דבר אחר. זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב, וזה מה שמרגיע אותי". עבור יונתן, כל תו שמנוגן וכל מילה שנכתבת הם ניצחון הרוח על החושך, והוכחה חיה לכוחם של החיים.
