בכניסה למשרדי נמל אילת, הזמן נראה כאילו קפא ב-2023. שלט דהוי עוד מורה על חובת עטיית מסכות בגלל הקורונה, ושני חתולים משוטטים באין מפריע בלובי השומם. אבל זו לא מגפה שעצרה את המקום הזה, אלא מצור ימי שנמשך כבר יותר משנתיים. מאז החלו החות'ים בתימן לתקוף ולחטוף ספינות בים סוף, השער הדרומי של מדינת ישראל נעול בבריח.
בעוד שבדרג המדיני והצבאי מרבים לדבר על הפגיעות הקשות ביכולות החות'ים, בנמל אילת המציאות נראית אחרת לגמרי. "לא ניצחנו את החות'ים. עובדה. תסתכלו מסביב, הנמל שומם, אין עבודה. הנתיב שלנו עדיין סגור". אומר אבי חורמרו, יו"ר נמל אילת.
4+המציאות הזו מתורגמת למספרים כואבים: אם בימי שגרה עגנו כאן 10-11 אוניות בחודש, היום הרציף ריק כמעט לחלוטין. עיקר הפעילות שנותרה היא ייצוא אשלג, שגם הוא הצטמק משבע-שמונה אוניות בחודש לאחת בלבד מדי חודש וחצי. שאר הסחורות, ובעיקר המכוניות שהיו סימן ההיכר של הנמל, פשוט הפסיקו להגיע מהים.
אחד המחזות הכי מתסכלים בנמל הוא מגרשי המכוניות. אילת, שהייתה אמורה להיות עורק ייבוא הרכב הראשי של ישראל, מאכלסת כיום כמה מאות מכוניות בלבד – כולן הגיעו מנמלי הצפון באמצעות מוביליות יבשתיות, רק לצורך אחסנה.
4+"נמל אילת בשבילי זה בית", אומרת בתיה זעפרני, סמנכ"לית הכספים של נמל אילת. "זה המקום שבו גידלתי את ילדיי. לא נתפס ששנתיים אנחנו חיים במציאות שהנמל פשוט ריק. זה נכס אסטרטגי, שער דרומי למזרח, לאוסטרליה ולאפריקה. אין מצב שהמדינה יכולה להסתדר בלעדיו".
המחיר: 5 מיליון שקלים בחודש
השבתת הנמל היא לא רק מכה אסטרטגית, אלא בור כלכלי מדמם. הנמל מפסיד בכל חודש כ-5 מיליון שקלים על ארנונה, הוצאות תחזוקה ושכר. למרות השיתוק, כ-100 עובדים ממשיכים להגיע בכל בוקר ומקבלים משכורת מלאה בעלות של כ-3 מיליון שקלים בחודש.
"ההנהלה עושה מאמץ לשמר את העובדים למרות שהמדינה לא עוזרת", מספר רז זמיר, בן לאב שעבד גם הוא בנמל. "כשמשביתים את הנמל, משביתים אותך באופן אישי. עובדי נמל אילת הם חרוצים, רגילים לעבוד שעות נוספות, לרוץ משטח לשטח. היום ההרגשה מאוד רעה".
4+לשמירה על העובדים יש סיבה פרקטית: בנמל מבינים שאם העובדים ישוחררו, הידע המקצועי יאבד וייקח לפחות חצי שנה שלמה להכשיר את הנמל מחדש לפעילות ביום שבו המצור יוסר.
מחר צפוי להתקיים שימוע מכריע במשרדי האוצר והתחבורה. על הפרק: האם להאריך לקבוצת נקש (הבעלים מאז 2013) את הזיכיון על הנמל ב-10 שנים נוספות, עד שנת 2038. לפי תנאי הזיכיון המקוריים, הנמל היה אמור להגיע ליעד של 65,000 מכולות בשנה כדי לזכות בהארכה אוטומטית – יעד שהוא רחוק מלעמוד בו.
4+בנמל טוענים כי הסיבה היא חוסר יכולת לקלוט אוניות עם שוקע עמוק ועלויות שינוע יבשתיות גבוהות, ודורשים כעת מהמדינה סיוע: מימון אבטחת ספינות סחר דרך הים התיכון (בעלות של מיליון דולר בחודש) וחידוש צווי ייבוא שיחייבו העברת לפחות 50% מהייבוא דרך אילת.
תמונת ניצחון או כניעה לטרור?
בנמל אילת לא מחפשים הצהרות על חיסול מחבלים, אלא ספינות על הרציף. "תמונת ניצחון תהיה כשהנמל יחזור לעבוד כרגיל", מסכם אבי חורמרו. "צריך להסיר את האיום החות'י, אם באמצעים מדיניים ואם צבאיים. המדינה חייבת לעשות מעשה".
4+אחד הפתרונות שעלו הוא ליווי של ספינות סחר על ידי ספינות של חיל הים, מהלך שישבור את המצור הפסיכולוגי ויחזיר את חברות הספנות והביטוח לאילת. עד שזה יקרה, השער הדרומי נותר נעול, והעובדים – חלקם משתכרים בשגרה משכורות של 40 אלף שקל – ממשיכים להסתכל על הים הכחול ומחכים לאונייה שפשוט לא מגיעה.
משרת התחבורה מירי רגב נמסר: "נמל אילת הוא נמל אסטרטגי למדינת ישראל. לצערי, מאז שבעה באוקטובר כתוצאה מהאיום החות'י, הנמל איננו עובד. אנחנו עושים הכול כדי לשמור על הנמל כדי שיהיה מוכן לכל תרחיש. ביקרתי מספר רב של פעמים בנמל, נפגשתי עם העובדים, נפגשתי עם מנכ"ל הנמל, נפגשתי גם עם הבעלים. עשינו את כל הצעדים הנדרשים כדי לשמר את העובדים מול משרד האוצר. ברגע שהאיום החות'י יוסר, הנמל יחזור לעבודה ולשגרה".
