גל המחאות באיראן נמשך ומתרחב, ומספר ההרוגים, הפצועים והעצורים ממשיך לעלות. ברחובות נשמעות יותר ויותר קריאות חריפות נגד המשטר, ובחלק מהמקומות כבר עולה גם דרישה לקבל נשק. עם זאת, חשוב לומר ביושר: שינוי מאזן הכוחות באיראן הוא תהליך ארוך, מורכב, ולא כזה שמתרחש בן לילה.
המחאה קיימת כיום גם בערים המרכזיות בלב המדינה, כמו טהרן, משהד ואספהאן. שם נרשמות הפגנות, אך ברובן הן עדיין מוגבלות בהיקף ובעוצמה, ולרוב אינן מגיעות לעימותים אלימים משמעותיים.
2+לעומת זאת, בפריפריה ובאזורים שבהם מתגוררים מיעוטים אתניים ושבטיים, כמו כורדים, בלוצ'ים, אחוואזים ואזרים, התמונה שונה. דווקא שם נראים עימותים קשים יותר, כולל שימוש בנשק חם. הנשק מגיע בעיקר דרך הברחות ודרך קבוצות חיצוניות הפועלות ממדינות שכנות, וכשהוא מגיע, רמת האלימות בשטח עולה באופן חד.
ועדיין, למרות ההסלמה המקומית, המשטר האיראני לא מאבד שליטה. כדי לערער באמת את השלטון, נדרשת תנועה חמושה גם במרכזי הערים הגדולות, ושם הנשק כמעט ואינו קיים. המיעוטים אינם מצליחים להעביר אמצעי לחימה אל תוך לב המדינה, ואיראן עצמה מרושתת במחסומים ובפיקוח מודיעיני הדוק.
2+המסקנה ברורה: אם יתרחש שינוי עמוק באמת באיראן, הוא לא יגיע רק מזעם כלכלי ולא רק מהתקוממות של מיעוטים. מהלך כזה מחייב תכנון ממושך, חשיבה אזורית רחבה ושיתופי פעולה חוצי גבולות, וזו בדיוק הסיבה שהסיפור האיראני כל כך מסוכן, מורכב ובעיקר ארוך.
