החלטת בג"ץ לעצור את העברת הכספים לחינוך החרדי הייתה נכונה משפטית. היא לא הייתה גבולית, לא הייתה שנויה במחלוקת מקצועית, ולא הייתה תלויה בפרשנות ערכית. היא יישמה דין קיים וברור: כספי ציבור אינם מחולקים ללא עיגון חוקי, ללא קריטריונים שוויוניים וללא מנגנוני פיקוח. זהו הבסיס של המשפט המנהלי ושל שלטון החוק, וכך אמורה לפעול מדינה מתוקנת.
אולם דווקא משום כך, התגובה הציבורית לפסיקה הזו צריכה להדאיג הרבה יותר מהפסיקה עצמה. כאשר החלטה שמיישמת עקרונות יסוד נתפסת על ידי מחצית מהציבור כמהלך פוליטי לבלים ממשלה, ועל ידי המחצית השנייה כניסיון "להיכנס בחרדים", אין כאן מחלוקת משפטית – יש כאן כשל עמוק של המוסד שאמור להיות מעל המחלוקת.
2+הכשל הזה חוצה מחנות ומייצר רגע מסוכן במיוחד. הימין אינו רואה עוד בבג"ץ גוף משפטי ניטרלי, אלא שחקן פוליטי שמפעיל כוח נגד הכרעות דמוקרטיות; השמאל רואה בו שותף פעיל במאבק על דמות המשטר. מערכת משפט יכולה לשרוד ביקורת ואפילו טעויות, אך היא אינה יכולה לתפקד כאשר שני הצדדים תופסים אותה כחלק מהזירה הפוליטית עצמה.
ברגע שבית המשפט נתפס כשחקן, גם פסיקה נכונה נראית כהפעלת כוח. המשבר הנוכחי אינו תוצאה של אירוע נקודתי, אלא של תהליך מתמשך שבו היטשטשו גבולות התפקיד השיפוטי, תהליך שבו הנהגת בית המשפט, ובכללה השופט עמית, מיצבה את המוסד בעמדה הנתפסת בציבור כפוליטית ולא כמקצועית.
כאן ראוי לעצור אצל מושג שבית המשפט הישראלי מרבה להשתמש בו "האדם הסביר". האדם הסביר זה אמת מידה שנועדה לחבר בין הדין למציאות. אדם סביר אינו פועל בוואקום ואינו ממשיך "כרגיל" כאשר סביבתו מאותתת שמשהו יסודי השתבש.
2+אדם סביר, במובן המוסדי, היה שואל בשלב הזה לא רק "האם אנו צודקים משפטית", אלא "כיצד אנו נתפסים ומה המשמעות של המשך פעולה ללא בלמים". מערכת שמבקשת להישען על מבחן האדם הסביר כלפי אזרחים, אך מסרבת ליישם אותו כלפי עצמה, מערערת את הבסיס שעליו נשענת סמכותה. התעלמות מהשאלה הזו אינה ניטרליות שיפוטית; היא כשל בשיקול הדעת המוסדי.
היעדר הריסון בא לידי ביטוי גם בפסיקות נוספות הנוגעות ללב החברה הישראלית, כמו הצו נגד החוק לפיטורי מורים תומכי טרור. גם שם ניתן לנהל דיון משפטי על סמכויות, אך בעיני ציבור רחב ההכרעה נתפסה כהתערבות פוליטית בשדה הרגיש ביותר של חינוך וביטחון.
כאן העמדה חייבת להיות חדה: אי-ציות חוקתי מצד הממשלה הוא אנרכיה מסוכנת שאסור לנרמל, אך מנגד, בית משפט שמסרב לראות את עצמו כחלק מהבעיה מערער את שלטון החוק לא פחות. ריסון מוסדי פנימי בתוך בית המשפט אינו איום על הדמוקרטיה אלא תנאי לקיומה. מערכת שיפוטית שאינה יודעת להציב גבולות לעצמה, מאבדת את סמכותה גם כשהיא פועלת לפי הספר.
הממשלה כשלה כשהביאה החלטות בעייתיות, אך בית המשפט ייכשל כשל חמור בהרבה אם ימשיך להתעלם מהשאלה מדוע הציבור אינו מאמין לו גם כשהוא צודק. בג"ץ לא ייבנה מחדש מציוצים בטוויטר. הוא צריך לחזור להיות בית משפט: לא סמל של מחנה ולא שחקן בזירה. במקביל, הממשלה לא תיבנה מסיסמאות על משילות, אלא מהחלטות שעומדות בכללי המשחק. בסופו של דבר, לא בג"ץ ולא הממשלה הם הסיפור, אלא השאלה אם אנחנו עדיין מסכימים שיש כללים. וברגע שאין כללים – אין מדינה.
