השאלה המרכזית איננה האם איראן "עומדת ליפול", אלא האם היא נכנסה לשלב ההיסטורי שבו משטרים מפסיקים להיות יציבים גם אם אינם קורסים מיד. למעשה, זהו שלב מסוכן יותר מקריסה מוחלטת: זהו הרגע שבו ההיגיון הקר מתחלף באינסטינקט, והישרדות המשטר הופכת למטרה היחידה והבלעדית.
כאשר בוחנים את איראן בפריזמה היסטורית, ולא דרך כותרות מתלהמות, נדמה כי אנו ניצבים לא בפני נפילתה של לוב ב-2011 ולא מול התמוטטותה של עיראק ב-2003, אלא נוכח תרחיש מוכר ומורכב בהרבה – משטר שנשחק מבפנים, מאוים מבחוץ, ומתחיל לפעול מתוך חרדה אסטרטגית וממניעים הישרדותיים טהורים.
בהיסטוריה המודרנית, משטרים אינם נופלים בשל מחאה אחת או איום בודד. הם קורסים או משתנים כאשר מתקיימת לרוב הצטברות של ארבעה גורמים: לחץ כלכלי מתמשך, אובדן לגיטימציה רעיונית, סדקים באליטות ואיום חיצוני הנתפס כאמין.
3+איראן של החודשים האחרונים נמצאת בדיוק בצומת הזה. ההשוואה לעיראק של סדאם חוסיין או ללוב של קדאפי היא שגויה; עיראק הייתה משטר של איש אחד ללא עומק, ולוב הייתה מדינה חלשה ומפורקת שבטית. איראן, לעומת זאת, היא מדינה מוסדית עם מנגנוני דיכוי מוכחים וגרעין נאמנות רחב, והאיום החיצוני עליה עדיין אינו נתפס כגזירת גורל בלתי הפיכה.
ההשוואה המדויקת ביותר למצב הנוכחי היא דווקא לברית המועצות בשנותיה האחרונות. לא משטר שקרס ביום אחד, אלא אידאולוגיה שאיבדה את אמון הציבור וחילחלה בהדרגה אל התהום. בדומה לסובייטים, גם באיראן הדת הפכה מחזון למכשיר שליטה, הדור הצעיר מנותק מהנרטיב המהפכני, והמשטר נדרש להשקיע משאבים עצומים כדי לשמר שקט בסיסי.
כוח האנרציה שהוביל להקמת המשטר נחלש, ובתוספת התערערות יסודות קיומיים יומיומיים, כגון נגישות תחבורתית, מים זורמים ואספקת חשמל סדירה, מכשירי השליטה בהמונים חדלים להיות אפקטיביים. זהו שלב שבו משטר שורד, אך מפסיק להתחדש.
3+לתוך המציאות השברירית הזו נכנסים האיומים האמריקאיים המפורשים, בייחוד לאור מהלכיו של הנשיא טראמפ, וההתייעצויות הביטחוניות בישראל. היסטורית, משטרים במצב הישרדותי נוטים לייצא את המשבר החוצה כדי לשנות את סדר היום ולנער את הלחץ הפנימי.
זהו הדפוס הקלאסי: חיכוך מבוקר, הפעלת שלוחות ופרובוקציות, שנועדו ליצור רעש חיצוני שיאפיל על הסדקים הפנימיים. לכן, איראן אולי אינה קורסת כרגע, אך היא נכנסה לשלב תנודתי שבו היא צפויה לפעול פחות רציונלית, פחות בצורה מדודה ויותר באופן תגובתי ובלתי צפוי.
3+המסקנה האופרטיבית עבור ישראל ברורה: אין לבנות מדיניות על ציפייה לקריסה מהירה, אלא להיערך לתרחישים "אפורים" ומסוכנים כמו פיגועי חו"ל והסלמות מבוקרות. בד בבד, אל לישראל לנסות לזרז את שינוי המשטר מבחוץ באופן גלוי, צעד שעלול דווקא לחזק את המשטר האידאולוגי.
האינטרס הישראלי הוא המשך השחיקה האיטית של טהרן תוך בלימת יכולתה להסיט את האש החוצה. איראן נכנסה לשלב הישרדותי שבו ההיסטוריה הופכת משחקן רקע לשחקן פעיל ומסוכן, ובשלב זה משטרים אולי שורדים, אך הם חדלים להיות צפויים.
