בואו נודה על האמת, גם אם היא לא נוחה לאיש: הבעיה הקיומית החמורה ביותר של מדינת ישראל איננה איראן, לא חיזבאללה ואפילו לא חמאס. אלו איומים צבאיים – קשים, מורכבים, אך בני ניהול. כפי שעולה מניתוח הזירות, על אף תקלות, מחדלים וטעויות, הדרג הלוחם מתמודד איתם באופן מרשים. גם העורף מתפקד באופן יוצא דופן: תמיכה ציבורית רחבה בכוחות הביטחון, משמעת אזרחית בזמן חירום, היענות להנחיות פיקוד העורף, וסולידריות אזרחית שכמותה לא נראתה שנים.
אלא שכל זה מתרסק אל מול חזית אחת, מסוכנת בהרבה מכל טיל מדויק או מנהרה: החזית הפנימית-הפוליטית. זו חזית שלא רק שאינה תורמת למאמץ המלחמתי – אלא פועלת, בפועל, לשיבושו. הדבר מתבטא, בראש ובראשונה, בהתנהלות פוליטית צינית תוך כדי מלחמה.
3+כמו כן, כניסה ויציאה של שרים מהקבינט מסיבות פוליטיות, לחץ רחוב, וסקרים. ניסיונות חוזרים של גורמים באופוזיציה לטרפד מהלכים מדיניים וביטחוניים, בעיקר סביב נושא החטופים, תוך ניהול קמפיין אגרסיבי נגד ראש הממשלה והממשלה – בזמן שכוחות צה"ל נלחמים בשטח. הפוליטיקה, הפכה לעוד זירה שממשלה לא אמורה לעסוק בה בזמן מלחמה.
אך כאן לא נגמר הסיפור. במקביל, מתנהל משפט נתניהו – שהולך ומתברר כמשפט חלם בקנה מידה היסטורי. ככל שנחשפים פרטים, מתברר כי מי שהיו אמונים על אכיפת החוק חצו בעצמם קווים אדומים: עבירות סדרתיות, הפרת נהלים, רמיסת זכויות, הכול כדי להביא את ראש הממשלה לדין – לא משנה איך, לא משנה באיזה מחיר.
3+העובדות כבר זולגות החוצה, השופטים עצמם הורו להסיר את סעיפי השוחד מכתב האישום, אך הפרקליטות מסרבת. מדוע? משום שהמשפט חדל מזמן להיות אמצעי – והפך למטרה. כל עוד נתניהו יושב על ספסל הנאשמים, הנרטיב נשמר, גם אם המציאות מתפוררת סביבו.
לצד זאת, אנו עדים לשיאים חדשים של פגיעה במאמץ המלחמתי מצד גורמים שאמורים להגן עליו. ניסיונותיה של הפצ"רית, אלופה בצה"ל, לפעול באופן שמחליש את חופש הפעולה של הצבא, בזמן מלחמה, הם שפל מוסרי, ערכי ומקצועי. גם לאחר הודאה בכשלים, החקירה מתנהלת בעצלתיים, סביבתה זוכה לחסינות בפועל, ומעל הכול מרחפת מערכת משפטית שמגוננת על עצמה.
ובתוך כך, תחקירי ה-7 באוקטובר הולכים וחושפים תמונה קשה של מערכת צבאית מקולקלת עד היסוד. אלופים שלא היו שם בשביל ביטחון המדינה – אלא בשביל הדרגה, הכיבודים והפנסיה. מערכת שקיבלה מודיעין, אך לא פעלה. כעת, במקום חשבון נפש, מתבצע טיוח: העלמת מידע, ציפוף שורות והגנה הדדית. ומי שנותן לכך רוח גבית? אותה צלע משפטית, שבהחלטות שנויות במחלוקת – ובראשן החלטת השופט יצחק עמית – העוקרת את סמכויות מבקר המדינה ומקפיאה תחקירים. האם החבל מתהדק על צוואר הנאשמים העתידיים?
3+מערכת המשפט, יש לומר ביושר, חדלה מלהיות גורם ניטרלי. היא הפכה לכלי פוליטי-אופוזיציוני שאינו מסתיר את עמדותיו. באמצעות עתירות סדרתיות של גוף המכנה עצמו "התנועה לאיכות השלטון" – גוף שבעצמו חצה לא פעם קווים המחייבים בדיקה – הפך בג"ץ מבית דין גבוה לצדק לבית דין לכל דבר: עבודה, תעבורה, מינויים, מיניסטרים, מה לא. הכול – חוץ ממה שלשמו הוקם.
אזרחי ישראל מייחלים לסיום המלחמה, להסדרים מדיניים וביטחוניים שיאפשרו חזרה לשגרה, בנייה, צמיחה ועתיד לדור הבא. במקום זאת, הם מקבלים קבוצה קטנה של רדיקלים פרוגרסיביים, המנסים לעצב מדינה שרוב הציבור אינו תומך בה. שלא יהיה ספק: אחדות לא תהיה כאן בכפייה. ומי שיקבע את דמותה של המדינה – הוא הריבון, ורק הריבון.
כל הסיסמאות על "דמוקרטיה מתגוננת" ועמדות תיאורטיות מנותקות לא ישנו את העובדה הפשוטה: מיעוט קטן מנסה לכפות את דעתו על הרוב, בניגוד להכרעת הבוחר, תוך שימוש באמצעים לא חוקיים, לא מוסריים ולא דמוקרטיים. זו אינה הגנה על הדמוקרטיה – זו פגיעה מכוונת בה.
