מדינת ישראל משקיעה קשב, משאבים ודמיון בזירות רחוקות, מה שמכונה בעגה המקצועית המעגל השני והשלישי, היא מחמיצה את מה שמתפרק לה מתחת לאף – המעגל הראשון. הזירה הפנימית. הבית עצמו. לא איום עתידי, לא תרחיש קיצון – מציאות מתמשכת ומתדרדרת בכל ההיבטים של ביטחון אישי, רב זירתי המסוגל להתהפך עלינו בן רגע לאירוע קטטוני מחריד.
לפי הערכות שונות של מערכת הביטחון וגורמי אכיפה, עשרות אלפי שוהים בלתי חוקיים מצויים כיום בתחומי מדינת ישראל. לא רק ככוח עבודה לא מוסדר עסקינן אלא באוכלוסייה גדולה, ניידת, בלתי מפוקחת, שחלקה כבר היה מעורב בפיגועים (כגון הפיגוע האחרון בעמק בית שאן ביום שישי האחרון בו נרצחו שני יהודים), בסיוע לפיגועים, בהסעת מחבלים, בהלנתם ובאספקת לוגיסטיקה לטרור. אחרים מצויים בשולי הפשיעה. אך בישראל של השנים האחרונות, השוליים הללו מצטרפים במהירות אל תוך טרור.
4+הקלות הבלתי נתפסת של אפשרויות החדירה למרחבי האוכלוסייה בישראל, אליה נחשפים האזרחים יום יום ושעה שעה, פשוט מחרידה. שב"חים חודרים בקלות מעל הגדר בא-ראם, בצמוד לירושלים. עוברים בחופשיות במעברים פרוצים בדרום הר חברון, או במערב גוש עציון, כמו גם באזורי התפר של צפון מערב שומרון בצמוד לוואדי עארה.
פיגועי דקירה, דריסה וירי שהתחוללו בשנים האחרונות, חלקם בשטחי הקו הירוק, חלקם בערים מעורבות וחלקם בצירים מרכזיים – בוצעו בידי שב״חים או בסיוע ישיר שלהם. גם כאשר פיגוע מסוכל ברגע האחרון, הדפוס אינו משתנה. מרחב פרוץ מייצר טרור.
המזוויע בעניין שהכל גלוי וידוע ומדווח בכלי התקשורת על בסיס יום יומי, והמערכות המדינית והביטחונית, כמעט ואינן עושות דבר בנדון (אלא ברוב רובם של המקרים לאחר קרות אירוע). הנגב הוא מקרה מבחן מובהק, להזנחה רבת שנים וכמעט טוטאלית של הזירה הראשונה והחיונית בלבה של מדינת ישראל.
4+באזור תראבין, שעלה בימים האחרונים לכותרות בשל חדירת טרוריסטים משם, נושאי ת"ז כחולה ליישוב גבעות בר הסמוך וביצוע פוגרום. סביב רהט ולקיה ובסמיכות ישירה ליישובים יהודיים כמו עומר, מיתר, להבים וכמובן באר שבע, מתקיימת מציאות יומיומית של ירי, גניבות רכב, פריצות, גביית דמי חסות והחזקת נשק בלתי חוקי בכמויות בלתי נתפסות ומסוכנות.
תושבים מדווחים על נסיעות ליליות מפוחדות, על כבישים שיש להימנע מהם, ועל תחושת הפקר מוחלטת. יש שמכנים את הנגב בדואיסטן. מדינה פרטית של הבדואים, נטולת חוק וסדר, שתושביה היהודים חיים בתחושת פחד ואימה ועל חבית חומר נפץ, שהדי פיצוציה נשמעים כל העת. גם כאן, המחדל של המדינה בטיפול בבעיה ובשורשיה, עצום ומתמשך וכיום כאשר המשרד לביטחון לאומי והשר בן גביר, מנסים להשליט סדר, הרי זו כטיפה בים.
האירועים הללו אינם מנותקים מהתמונה הרחבה. הם מחוברים ישירות לאוטוסטרדת ההברחות מגבול מצרים וירדן. הברחות נשק, תחמושת וחלקי נשק מתבצעות דרך הגבול הדרומי והמזרחי באמצעים מגוונים; כלי רכב, הולכי רגל, ולאחרונה שימוש נרחב מאוד ברחפנים. בימים האחרונים פורסם על סיכול רחפן שנשא כ-20 רובי M16. במערכת הביטחון אין אשליות והם מודים (אפילו במקרה הזה – שמרבית ההברחות מצליחות).
4+ההנחה המקצועית היא שחלק ניכר מן ההברחות מצליח לעבור והמשמעות היא שמבול ההברחות, צייד את הבדואים בנגב + ערביי ישראל וגורמי פשיעה, בכמויות נשק בלתי נתפסות. כאמור גם גבול ירדן רחוק מלהיות חסום. דרך הבקעה מוזרם נשק לאיו"ש, ומשם בחלק מהמקרים, חודר אל תוך שטחי הקו הירוק. גדר ההפרדה מחוררת, נקודות חציה ידועות, תופעת השב״חים הפכה כמעט לשגרה. וכאן מתגלה האבסורד במלוא חריפותו.
מדינה שמדברת על סדר אזורי חדש, על מהלכים גיאופוליטיים רחבי היקף, על תוכניות וחזונות מרחיקי לכת, מתקשה להגן על אזרחיה בתוך גבולותיה. היא אינה שולטת במרחב הפנימי שלה. איננה שולטת בגבולות. לא שולטת בנשק. אינה שולטת בנוכחות האנושית בשטחה. אם אנשים לא חיים בבטחה, בגבעות בר, או בכפר הנשיא, בבאר שבע, כמו גם בעומר או בעמק בית שאן – הסדר החדש מן המעגל העולמי והאזורי, לא מעניין ולא מוסיף דבר עבורם, עבורנו.
4+זו אינה בעיית מודיעין. המידע קיים. זו אינה בעיית תקציב. המשאבים קיימים. זו בעיית עומק מדינית מערכתית. שנים של הזנחה, של טשטוש אחריות בין משרדים, של פחד מעימות פנימי, ושל העדפת שקט מדומה על משילות אמיתית. כל אלה יצרו מציאות שבה המדינה נסוגה, והוואקום מתמלא במהירות. פשיעה חמושה, לאומנות קיצונית, והחיבור הקטלני ביניהן. אנו יושבים על חבית חומר נפץ אמיתית, שיש לה זרועות תמנון בכל מקום במדינה והיא עלולה להתרגש עלינו במהירות ובזוועתיות בלתי צפויה.
הפתרון איננו עוד מבצע נקודתי (הגם שאלה נחוצים וחיוביים כמובן), ואינו עוד הצהרה או ביקור של אח"מים בזירות השונות. הוא מחייב יקיצה מהתרדמת ושינוי סדר עדיפויות לאומי. המעגל הראשון קודם לכל. לפני המעגל השני. לפני השלישי. לפני מפות, יוזמות וחזונות. הביטחון האישי ושליטת המדינה באזרחיה ובגבולותיה, איננו פריבילגיה, אלא חובה בסיסית שעומדת ביסוד החוזה שבין המדינה לאזרחיה. נדרש מהלך מדיני מערכתי ברור, עקבי וארוך טווח.
אכיפה חסרת פשרות נגד שב"חים, גירוש מיידי ולא סמלי, סגירה אפקטיבית של גבולות בפועל ולא בלהגנות וצקצקנות חסרות ערך, פירוק שיטתי ומתמשך של תשתיות נשק בלתי חוקיות בית אחרי בית כפר אחרי כפר וגם במחיר עימות עמוק ודרמטי מול האוכלוסייה שממנה צמחו תאי הטרור הללו. נוכחות מדינתית רציפה בשטח. משטרה, מג"ב, שב"כ וצה"ל היכן שנדרש. לא גיחות, לא "ימים מרוכזים", או "מבצעים מיוחדים" אלא שליטה. מאחר שאיבדנו חלקים משמעותיים מן המדינה לגורמים עבריינים ואף טרוריסטיים יש לשחרר שטחים אלה ולכבוש אותם מחדש לטובת מדינת ישראל.
זו קריאת השכמה אחרונה. איש לא יוכל לטעון שלא משכו בדש מעילו, שלא הזהירו אותו, שלא אמרו לו לאן הדברים הולכים. ההתפוררות בתוך הבית כבר כאן, להתעלם ממנה ולהמשיך להביט החוצה ולהתמוגג מתוכניות גרנדיוזיות, לא יושיעו אותנו.
