אין כמעט ויכוח ציבורי בישראל על כך שהבנקים מרוויחים סכומים אסטרונומיים, המנותקים מהחוויה היומיומית של משקי הבית והעסקים הקטנים. הציבור מרגיש זאת היטב בעמלות הגבוהות, בריביות ובקשיחות האשראי, והסנטימנט השלילי כלפי המערכת הבנקאית מוצדק לחלוטין. עם זאת, קיים פער עמוק בין הבעיה לבין הפתרון שמציע שר האוצר בצלאל סמוטריץ', בדמות מס ייעודי וחד פעמי על רווחי היתר. המס החדש, שנועד לכאורה להגדיל את הכנסות המדינה ולתת מענה ליוקר המחיה, לא יפגע בבנקים אלא בציבור הרחב.
אין כאן קסם אלא כלכלה בסיסית: כאשר מטילים מס נוסף על סקטור ריכוזי וחסר תחרות, העלויות מתגלגלות באופן כמעט מיידי ללקוחות. הבנקים יעלו את הריביות והעמלות ויקשיחו את תנאי האשראי כדי להגן על הרווחיות שלהם, ומי שישלם את המחיר הם משקי הבית, העצמאים, העסקים הקטנים והזוגות הצעירים. כל מי שתלוי במערכת הבנקאית כדי לחיות ולצמוח ייפגע, כך שבשם המאבק ביוקר המחיה, המהלך המתוכנן רק ייקר אותו הלכה למעשה.
מערכת הבנקאות בישראל היא מהריכוזיות בעולם המערבי, וכשמספר מצומצם של בנקים שולט בשוק ללא אלטרנטיבה ללקוח, אין להם שום סיבה לספוג את המס. לכן, איומי שר האוצר להעלות את שיעור המס ל-30 אחוז אם העלויות יושתו על הציבור, אינם פתרון אלא זרז לבעיה. העלאת המס רק תחריף את התמריץ של הבנקים להעלות מחירים עוד יותר, שכן ככל שהמס גבוה יותר, כך גובר הצורך שלהם להגן על שורת הרווח דרך הכיס של הלקוחות.
הדרך היחידה להורדת מחירים ושיפור השירות היא תחרות אמיתית הנוצרת מכניסת שחקנים חדשים, ולא מרגולציה או הטפות מוסר. ישראל זקוקה בדחיפות לעשרות בנקים חדשים, קטנים, דיגיטליים ובינלאומיים, אך הפיקוח על הבנקים חסם במשך שנים את הכניסה לשוק באמצעות דרישות שמרניות ובירוקרטיה מתישה. חברות פינטק ויזמים בעלי הון וידע נתקלו בחוסר ודאות רגולטורית שהבריחה אותם, מה שיצר שוק סגור ורווחי מאוד לבנקים הקיימים על חשבון הציבור הישראלי.
המצב הנוכחי פוגע לא רק בצרכנים אלא בכלכלה כולה, שכן אשראי יקר ושירותים מוגבלים בולמים צמיחה והשקעות. הרווחים הגדולים אינם תוצאה של גאונות ניהולית אלא של שוק חסום, ושר האוצר בוחר כעת בתרגיל פוליטי במקום לטפל בשורש הבעיה. כדי לייצר שינוי אמיתי נדרש אומץ לפתוח את השוק ולפרק את המונופול, אחרת כל מס חדש יהיה רק סיבוב נוסף על חשבון האזרחים. תחרות, ולא מיסוי, היא הפתרון.
