בפתח הדברים חשוב להבהיר: איני נמנה עם התומכים בהפעלת גלי צה"ל במתכונתה הנוכחית. התחנה סטתה זה מכבר מייעודה המקורי והפכה, בעיקר במחלקת האקטואליה, לגוף תקשורתי בעל אג'נדה פוליטית מובהקת. עם זאת, במדינה דמוקרטית מתוקנת, דרך הטיפול בכלי תקשורת בעייתי עוברת בתיקון, איזון, שינוי בעלות או הגדרה מחדש של הייעוד, ולא בסגירה מוחלטת.
דווקא משום כך, צו הביניים שהוציא שופט בית המשפט העליון יצחק עמית בעניין גלי צה"ל אינו רק תמוה, אלא חמור. מהלך זה חורג מהיגיון מוסדי בסיסי ומציב את בג"ץ בעמדה שאינה נתפסת עוד כשיפוטית גרידא, אלא כעמדה פוליטית-אקטיביסטית מובהקת, המעוררת תהיות לגבי שיקול הדעת המנחה את המערכת.
1+הסתירה זועקת לשמיים כאשר משווים את האקטיביזם הנוכחי לשתיקה המוחלטת של בג"ץ מול אחד התהליכים הביטחוניים החמורים בתולדות צה"ל: סגירת אוגדות שריון וגריטת יכולות כבדות. תחת השם "תר"ש גדעון" להתייעלות הצבא, שהוצגה ב-2015, צומצם מערך השריון באופן דרמטי.
אוגדות פורקו, חטיבות צומצמו, טנקים נגרטו או נמכרו, ומערך המילואים הכבד, עמוד השדרה של ההגנה הרב-זירתית, נשחק עד דק. הכל נעשה תחת תפיסה של "צבא קטן וחכם", בהנחה שמלחמות גדולות הן נחלת העבר. למרות שמדובר בשינוי דוקטרינרי עמוק עם השלכות קיומיות, לא הוגשה עתירה לבג"ץ לבחון את סבירות המהלך, לא הוצא צו ביניים לעצירת הפירוק ולא נטען לפגיעה בביטחון המדינה. שומרי הסף שתקו, והתוצאה התגלתה במלוא חומרתה ב-7 באוקטובר.
לעומת השתיקה הרועמת בנושאים קיומיים, כאשר הממשלה מבקשת לשנות את פניה של גלי צה"ל – תחנה שכבר מזמן אינה "הרדיו של החיילים" אלא במה לשיח פרוגרסיבי – בג"ץ מתעורר לפתע בבהילות. די לעיין ברשימת המגישים ובקו העריכתי כדי להבין מדוע התחנה הפכה לשופר אידאולוגי, וכאשר נוגעים בשופר הזה, בג"ץ מתגלה במלוא מעורבותו.
1+הטענה כי בית המשפט העליון, ובראשו שופטים המזוהים עם הקו הפרוגרסיבי דוגמת השופט עמית, פועל כגוף ניטרלי, מתקשה לעמוד במבחן המציאות מול רצף פסיקות הנראות סלקטיביות. זה מצטרף לעמדת המיעוט של השופט עמית נגד מינויים ביטחוניים מסוימים, להתערבות במדיניות ההגירה והמסתננים, ולפסיקות המגבילות פעולות ביטחוניות ביהודה ושומרון, תוך התעלמות מחוות דעת מקצועיות של מערכת הביטחון.
כאשר מחברים את הנקודות מתקבל דפוס ברור: לא ריסון שיפוטי, אלא מעורבות עמוקה בעיצוב סדר היום הלאומי, לעיתים תוך חפיפה עם עמדות מחנה פוליטי מסוים. כשבג"ץ נמנע מלהתערב בפירוק יכולות ליבה צבאיות אך נלחם בנחישות על תחנת רדיו, מתחדדת התחושה כי הוא חדל להיות בורר ניטרלי והפך לשחקן.
את הוויכוח הזה היה ניתן לנהל אחרת אילו הושמעה אזהרתה של פרופ' רות גביזון ז"ל. גביזון התריעה כי "בית משפט חזק מדי עלול לפגוע בדמוקרטיה לא פחות מממשלה חזקה מדי", וכי המרת הכרעות מדיניות בשיפוט ערכי הופכת את השופט לשחקן פוליטי. היא הזהירה מפני תפיסת בג"ץ כ"מוסד-על", וקבעה כי האחריות להכרעות הערכיות והביטחוניות מוטלת על הדרג הנבחר.
ההתעלמות מאזהרותיה של גביזון מובילה בדיוק למצב אותו חזתה: התנגשות חזיתית עם רצון הבוחר ושחיקה באמון הציבור, שרואה בבית המשפט גורם פוליטי ולא סמכות מאחדת. זהו הקו שנחצה כאשר המערכת מגלה איפוק מול החלטות אסטרטגיות הרות גורל, אך מפגינה אקטיביזם נחרץ מול כלי תקשורת המזוהה עם הצד "הנכון".
הבחירה הזו אינה משפטית אלא פוליטית, והמחיר הוא אמון הולך ופוחת במערכת המשפט. זו אינה מתקפה על עצמאות השפיטה, אלא קריאה דחופה לשופטי העליון לערוך חשבון נפש: מערכת שמבקשת אמון ציבורי אינה יכולה לבחור מתי להיות אקטיביסטית ומתי לשתוק בהתאם לאג'נדה, שכן בכך היא מאבדת את סמכותה המוסרית.
