אנטישמיות איננה תופעה מסתורית ואינה שנאה נצחית שקמה ללא סיבה; היא מגיבה למציאות, ובעיקר לחולשה. זהו דפוס היסטורי ברור: כמעט תמיד היא מתפרצת כאשר היהודים או מדינת היהודים נתפסים כפגיעים. כאשר העם היהודי נטול ריבונות, הגנה או משילות, האנטישמיות יוצאת מן הכוח אל הפועל. כך קרה אחרי חורבן הבית השני כשהיהודי הפך למיעוט חסר מגן, כך במסעי הצלב כשנטבחו קהילות שלא יכלו להשיב מלחמה, וכך בגרמניה של שנות השלושים, כשמדינה מובסת חיפשה אשם ומצאה ביהודים קורבן זמין.
מדינת ישראל קמה כדי לשבור את הדפוס הזה באמצעות צבא ויכולת הגנה, אך מאז שבעה באוקטובר העולם מקבל שוב תמונה מסוכנת. ישראל נתפסת כמדינה שניתן להפתיע, לערער ולהפעיל עליה לחץ, והתוצאה המיידית היא גל אנטישמיות גואה. יהודים מותקפים ברחובות ארה"ב, מוסדות נזקקים לאבטחה כבדה, ובקמפוסים סטודנטים חוששים להזדהות ומותקפים פיזית ומילולית. המציאות הזו זולגת גם למקומות כמו אוסטרליה, שם אירועי אלימות בסידני מנפצים את האשליה על מרחב מערבי בטוח ומעידים על סימפטום ההולך ומתפשט.
כדי להבין את המצב לאשורו, יש לזהות את הקשר הסימביוטי בין שתי תופעות: האנטישמיות בעולם האסלאמי והאנטישמיות במערב. חלקים מהעולם הערבי מספקים את האלימות הישירה, את הסכין והרקטה, מתוך תפיסה שלישראל אין זכות קיום. במקביל, השמאל הליברלי-רדיקלי במערב מספק את הלגיטימציה. הוא מלביש את השנאה בשפה של זכויות אדם וצדק מדומה. כשמוסדות אקדמיים שותקים מול קריאות להשמדת ישראל בשם "חופש הביטוי", הם אינם ניטרליים; הם מאפשרים אנטישמיות ממוסדת ומכשירים את הקרקע לאלימות ממשית.
האמת החדה חייבת להיאמר: זו איננה בעיה של שיח אלא אתגר ביטחוני, והיהודים הם רק התירוץ להתפשטות האסלאם הרדיקלי ושותפיו הפרוגרסיביים אל תוך המערב. מי שחושב שהשנאה תיעצר ביהודים טועה; היא השער לכיבוש ג'יהאדיסטי של העולם החופשי. המסקנה היא פרקטית: אנטישמיות נחלשת רק כשברור שיש לה מחיר משפטי, משטרתי, מדיני ותודעתי. זו מלחמה של בני האור בחושך, וכניעה או הכלה לא יביאו שקט, אלא רק יחשיכו את העולם עוד יותר.
