סנדי כהן, מחברת הספר "אהבה כמעט הורגת" סיפרה היום (שלישי) בריאיון לעודד מנשה על הייסורים שעברה במהלך ימי הנעורים: "עברתי סבל, תלמידים לא התייחסו אליי. הייתי אוויר. הרגשתי לא רצויה ושאני לא חלק מהכיתה".
החרם שחוותה סנדי לא היה אירוע חד פעמי, אלא דחייה יומיומית מתמשכת שהתבטאה בעיקר בשעות שאחרי הלימודים. היא מתארת דפוס חוזר של שקרים והתחמקויות מצד מי שהחשיבה כחבריה: "הם היו לא מתייחסים אליי, אומרים לי שהם לא יכולים, ובכלל נפגשים עם חברים אחרים".
הרגעים שבהם גילתה את האמת היו הקשים ביותר. "הייתי רואה מול העיניים שלי שהם נפגשים, והם מחרטטים אותי", היא אומרת. הפגיעה הזו, היא מודה, נלקחה על ידה "ברמה קיצונית" והשפיעה עליה עמוקות. היא הרגישה "לא רצויה בכלל".
מה הוביל לריחוק הפתאומי? סנדי תולה את הסיבה בהחלטה מודעת שלה לשנות את המאזן החברתי, החלטה שעלתה לה במחיר כבד של בדידות. "לא רציתי להיות שפוטה יותר", היא מסבירה את המפנה. "לא רציתי יותר להיות אחרי 'המנהיגה'. אמרתי לעצמי, אני אקח הפסקה מזה, ואני אהיה אני". הסירוב שלה להמשיך וללכת אחרי "מלכת הכיתה" הוביל לתוצאה המיידית – הפיכתה למנודה.
כיום, סנדי הצליחה להפוך את הכאב לכוח. היא כתבה את ספרה כשהייתה בת 12, ממש בזמן שהדברים קרו, כסוג של ריפוי. המסר שלה לילדים שעוברים את זה עכשיו הוא חד משמעי: "לא להקשיב לאחרים, לעשות מה שאוהבים. גם אם לא כולם מאחוריכם, מספיק שיש אחד שמאמין בכם".
