כשלושה חודשים לאחר תחילת המלחמה התבקשתי להצטרף לג'ארד קושניר, חותנו של הנשיא טראמפ, לסיור בעוטף בקיבוץ כפר עזה. בתום הסיור, רגע לפני שעלה לרכבו, פנה אליי ושאל בכאב: "איך ייתכן שכל הסימנים להתקפת חמאס היו שם, וישראל לא זיהתה?” נבוכתי מהשאלה, אך במקום לענות מיד שאלתי אותו: “צ'ארלס, האם בשנת 2008, כשהטלטלה הכלכלית זעזעה את ארה"ב, ראית את הסימנים?", הוא הודה שכן ואני הוספתי להקשות: "והאם כאיש עסקים הפסדת כסף?".
הוא הנהן, ואני מיהרתי להסביר: "גם אתה ראית את הסימנים, אך אחזת בתפיסות ואמונות מוטעות שגרמו לך להאמין שאלו רעשי רקע ולא איום ממשי". תרחיש 'ה-7 באוקטובר הבא' איננו שאלה, אלא עובדה התלויה רק במועד ובעוצמה. התהליכים המתרחשים בישראל בשנים האחרונות ביהודה ושומרון, בנגב ובגליל, לצד חלל ביטחוני משמעותי, מצביעים על כך שאנו עומדים בפני התפרצות אלימה, בלתי צפויה, רחבת-היקף וקטלנית, מצד אויבים פנימיים וחיצוניים כאחד.
1+ההתעלמות מהסימנים הברורים של האסון הבא מלמדת שקונספציות אינן נעלמות; הן פשוט משנות צורה, אך נשארות מבוססות על אותן הנחות יסוד מסוכנות: שאנו נזהה הכול מראש ושמידע מודיעיני יגיע בזמן. הסימנים שהובילו ל-7 באוקטובר היו ברורים בדיעבד: הצהרות מפורשות של ראשי חמאס, הברחות אמל"ח, תהליך בניין כוח עקבי, כל זאת היה מונח על השולחן.
לא היה מחסור במידע, היה עודף של יהירות. היום, בתהליכים המסוכנים המתרחשים ביהודה ושומרון, בנגב ובגליל, את מקומן של הצהרות החמאס הגרנדיוזיות תופסת הסתה שקטה וחתרנית המובלת על-ידי הרשות הפלשתינית; את הרקטות מחליף נשק קל המציף את ישראל דרך גבול ירדן, מצרים והדרום; ואת הכוח הצבאי המאורגן מחליפים מנגנוני הביטחון החמושים של הרשות, כיסים מיליטנטיים מקומיים המתאגדים בתוך שעות, ומאות אלפי ערבים חמושי, רובם בנשק קל, מקלעים, נשק גנוב או מאולתר, המוטמן לעיתים בחצרות הכפרים עד ליום פקודה. מול מציאות כזו, פרשנות פשטנית של "עוד עימות מקומי" אינה רק נאיבית, היא מסוכנת.
1+התסריט האפשרי אינו בהכרח פיגוע מתוכנן, אלא אירוע חיכוך נקודתי: עימות בין מתיישבים לערבים בשטח מרעה, או מותו של אבו מאזן שיפעיל תהליכים אלימים. לא מן הנמנע שהתפרצות כזו תתחיל ביהודה ושומרון ותתפשט בתוך שעות לנגב ולגליל, ניצול של מציאות שבה החזית היא העורף, וישראלים פגיעים בכל כביש, ביישוב ובכל נקודה בארץ. גם כאן, כמו לפני 7 באוקטובר, הכוח הכמותי בצד השני עלול להיות משמעותי מהיערכותנו, במיוחד כאשר הכוחות פזורים ומתוחים בין זירות, כפי שהיה בתקופת מבצע “שומר החומות”.
הפיגועים שהתרחשו השבוע ביהודה ושומרון מצטרפים לשורה ארוכה של ניסיונות בקצב עולה, וכולם מצביעים על מגמה ברורה ומסוכנת. לא מדובר באירועים אקראיים, אלא בניסיון מאורגן להצית את יהודה ושומרון באופן שישפיע על הנגב והגליל ויפתח חזית חדשה. כאשר הרצון להבעיר את השטח פוגש יכולת מבצעית הולכת וגדלה, זה כבר לא צלצול השכמה, אלא אזעקה של ממש. ישראל חייבת לפעול בהקדם, ביהודה ושומרון, בנגב ובגליל, נגד האיומים ונגד מחולליהם, באופן מיידי ונחרץ, כדי למנוע את האסון הבא.
