אמש התנפצה שוב, בפעם המי יודע כמה, האחווה המצרית המדומה, זו שמוצגת כדאגה ל"אחים הפלשתינים", משום שברגע האמת מצרים בוחרת באינטרס שלה בלבד, ומסרבת לאפשר פתיחה חד כיוונית של המעבר, עוצרת כל מהלך שאינו בשליטתה, ומשתמשת בעזתים ככלי ניגוח בישראל.
ההודעה הישראלית שלפיה מעבר רפיח ייפתח בכיוון יציאה בלבד, כסנקציה על כך שחמאס עדיין לא החזיר את כל החטופים גם יותר מחודשיים אחרי פקיעת דד-ליין 72 השעות, חשפה מחדש את המתח היסודי בין "שיבה" ל"הגליה".
המצרים והאויב העזתי מבינים: כיוון אחד החוצה – הוא ניצחון ישראלי מוחלט, ושני כיוונים הוא ניצחון ערבי. ערב השלב הבא בהסכם: פתיחת המעבר לחזרת עזתים – גם אם לא ישובו המונים אבל יידעו שהאפשרות הזאת קיימת, היא שימור התקווה שיש לאן לחזור, ודרך כך שימור הסכסוך ושמירת הישות העזתית הרצחנית בחצר האחורית שלנו ולא של אחרים ושימור התקווה שיש לאן לחזור.
במשחק הגיאו-פוליטי הקר, הצר והציני של האזור: במיוחד העזתים ובייחוד בעיתוי הזה הם במידה רבה כלי של קטר, מצרים, תורכיה ועוד: שנועד לדאוג שישראל תמשיך כפי שהיה תמיד להיות עסוקה ולדמם לפחות מכיוון אחד – מעזה.
