לבג"ץ היה רגע של חסד, מוגבל אמנם, אבל של חסד, רגע שבו שלושה שופטים "שמרנים" הרחיקו את עצמם מפרשת הפצ"רית לשעבר, וקבעו שיש לשר המשפטים יריב לוין סמכות (מוגבלת אמנם) למנות את הפרקליט המלווה באותה פרשה. מאז יצחק עמית התעשת, לקח את הפיקוד, יישר את שופטת העליון יעל וילנר, הקשיח עמדות, ופועל במרץ בתחמוני הרכבים (עם ח'אלד כבוב) ובמעקפי שופטים תורנים כדי להבטיח שהפרשה תטוייח.
והוא קבע את הדיון בנוגע למינוי השופט בדימוס יוסף בן חמו באותו יום שבו הוא דן בפרשה מטוייחת נוספת – פרשת התקנת רוגלות הפגסוס בטלפונים הסלולריים של יותר מאלף אזרחי המדינה, בניגוד לחוק, ובאישור, כך נראה, של היועמ"שית גלי בהרב מיארה וקודמיה. את הפרשה הזו הוא גורר בבג"ץ כבר למעלה משנתיים, קבר את ועדת הרוגלות, וזה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות לפרשת הפצ"ריה.
1+עמית לא רואה ממטר כי הוא נלחם את מלחמת ההישרדות שלו, והוא צריך את בהרב מיארה לצידו במלחמה הפרטית שלו. והשופטים השמרנים מחרישים, מפחדים, מיישרים קו עם הטרללת של עמית. כך נראית קבוצה של שופטים פחדנים שאין להם עמוד שדרה להעמיד את עמית במקום ולהציל את העליון מפני קריסה מוחלטת של אמון העם בו.
פסק הדין שניתן אתמול הוא פסק דין נוקדני, קטנוני וחשדני, שאין בו טיפת הפנמה של גודל האירוע. במקום לדרוש לנקות את הצחנה, שופטי בג"ץ פועלים כדי לטייח את פרשת השקר החמור של הפצ"רית בתצהיר לבג"ץ. כי אותם שופטים מוכנים למחול את חטא השקר כלפיהם, רק כדי להגן על הסיסטם שמגן עליהם, או יותר נכון מגן על עמית.
1+לא רק שאין בפסק הדין הזה את טיפת הגמישות המינימלית המתחייבת. יש כאן התעקשות נוקדנית ומחמירה במיוחד על היסודות של הלכת בוארון. בחוק לא כתוב שעובד המדינה צריך להיות "בכיר", אבל הם דורשים זאת כדי למנוע פוליטיזציה (אבל דווקא הבכירים הם החשודים בטיוח, לא, ע"ע ישיבת הבכירים בפרקליטות מיום 15.1.2025), והוא לא יכול לבוא מבחוץ למרות שהשופטים עצמם הציעו שימונה שופט עליון בדימוס (וילנר אומרת שזה היה כפוף להסכמת הצדדים, אבל זה טיעון מופרך, כי כל ילד שלומד משפטים יודע שהסכמת הצדדים איננה יכולה להתגבר על דרישות החוק כפי שבג"ץ פירש אותו).
ועמית וכבוב בכלל היו מעדיפים שכל הלכת בוארון כלל לא הייתה באה לעולם (כפי שהפרופסורים למען היוריסטוקרטיה, ברק מדינה ויאיר שגיא, פרסמו לאחרונה). עמית היה מעדיף בכלל דיון נוסף, אבל כפתרון שהוא שני בטיבו, הם קובעים שאין כל בעיה למנות פרקליט מלווה שכפוף ישירות לבהרב מיארה, למרות שבפסק הדין הקודם נקבע שכל הפרקליטות מצויה במניעות מוסדית. ושניהם עוד מוסיפים שלא הונחה כל תשתית עובדתית להוכיח שהשר פעל בסבלנות כדי לבחון מועמדים נוספים, כי זה לא עניין דחוף כלל וכלל, וכי המשטרה ממילא חוקרת, אז מה בכלל הבעיה…
ברירת המחדל היא שהמשטרה חוקרת. אבל השאלה היא "מי" במשטרה חוקר. הרי כבר מזמן הבנו ש"כוח האדם הוא המדיניות", ובהרב מיארה הבינה זאת היטב כששתלה את אנשי אמונה בועז בלט, רינת סבן, ורצתה לשתול גם את מומי משולם שם, ולנטרל איומים בדמות מני בנימין באמצעות תחמונים ובאמצעות פתיחת חקירות בעיתוי מפתיע כדי להבטיח את קבלת התוצאות הנכונות – קרי טיוח והגנה על החשודה המרכזית הפוטנציאלית: היא עצמה. הגברת הייתה חשופה לכל הפרטים המוכמנים, כשהיא, כך לפי הדיווחים אודות הממצאים הראייתיים הקיימים בטלפון הסלולרי, מעורבת בפרשיית הטיוח, אירוע חסר תקדים בתולדות התביעה הכללית.
מי שיירשם בהיסטוריה כגורם המרכזי לקריסת בג"ץ לא יהיה עמית בלבד, אלא בעיקר השופטים השמרנים ששתקו, שפחדו, שאפשרו לקריסה הזו לקרות. כי לא היה להם עמוד שדרה. כי הם רכיכות רופסות.
