לאחרונה פגשתי את מוחמד, ידיד מאזור מגוריי בגוש עציון ותושב אחד הכפרים שמדרום לבית לחם. שנים עבד בישראל וגם ביישובים ביהודה ושומרון והקשר שנוצר בינינו נשען על הכרות אישית והתבוננות יומיומית משותפת במציאות. הפעם הוא נשמע שבור. הוא סיפר כי שניים מחמשת בניו עזבו את יהודה ושומרון לפני למעלה משנתיים ושלושת האחרים כבר נערכים בצורה ממשית ליציאה. ואז אמר את המשפט הנוקב הבא: "מיכאל, איזו תקווה יש לצעירים שלנו כאן. אני אומר לילדיי צאו ואל תשובו. הארץ הזו לא טובה עבורם".
עדותו של מוחמד אינה יוצאת דופן. היא תמצית התהליך העמוק שמתחולל בשטח. ישראל התעוררה מההלם של בוקר שמחת תורה, והגיעה השעה להפסיק את דפוס ההימנעות מהכרעה שנמשך כמעט 60 שנה מאז מלחמת ששת הימים. במשך עשרות שנים התאהבנו בנוחות של דחיית בעיות, בהשלכתן לממשלה הבאה, ובהסתמכות על חיים שקטים מדומים בבטן הרכה של המדינה – בכפר סבא, ברעננה, בנתניה – כל עוד היורה רותחת ביהודה ושומרון וערי ויישובי המרכז מתקרבות להיות עוטף קלקיליה וטול כרם. המציאות הזו אינה יכולה להימשך, היא מסוכנת ונפיצה מדיי.
3+בשטח מתרחשים שלושה תהליכים ברורים. הראשון הוא דמוגרפי. שיעור הגידול השנתי של האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ירד לכ- 1.6%–1.8%, לאחר שבשנות האלפיים עמד על יותר מ-3%(ובשנות ה 80 עמד על למעלה מ 4%) .שיעור הפריון ירד בהתאם. אלו נתונים הקרובים יותר לדפוסים האירופיים מאשר לחברה מתרחבת. זהו שינוי מבני ולא רגעי.
התהליך השני הוא כלכלי. לפני המלחמה עבדו בישראל ובהתיישבות כ 200,000 ערבים תושבי השטחים ביו"ש ולעיתים אף יותר אם כוללים עובדים ללא היתר. הערכות דיברו על יותר מ250,000 משקי בית שתלו את פרנסתם בעבודה הישראלית. לאחר תחילת הלחימה המנגנון הזה קרס בבת אחת. שיעור האבטלה ביהודה ושומרון קפץ מ13% ליותר מ30% ובקרב צעירים אף עבר את ה 40%. משבר כזה אינו "מעידה" או שינוי זמני, אלא ריסוק של בסיס כלכלי.
3+התהליך השלישי הוא הבנייה. ההיתרים שמנפיקה הרשות הפלשתינית לעצמה צנחו מאז סוף 2023 בטווח שבין 30% לכ-45% (תלוי באזורים ובשנים). זהו מדד חד לאובדן אמון. משפחות אינן בונות עתיד במקום שאינו מציע אופק. לכך מצטרפת ירידה ברורה גם בבנייה הבלתי חוקית הפלשתינית בשטחי C. דוחות "רגבים" לשנים 2023 ו־2024 לצד נתוני מתפ"ש, בצד התבוננות פשוטה ויום יומית בנעשה בשטח, מצביעים על בלימה ממשית של התופעה – שהייתה בעבר כמעט מגפה אזורית וסיכנה את צירי התנועה והיישובים ביו"ש. המקור לבלימה: משבר תקציבי עמוק ברשות, עלייה באכיפה הישראלית וירידה במוטיבציה להשקיע במרחב ללא עתיד ברור.
בתוך כל אלה מתעצם הטרור ביו"ש. לא כסימן כוח אלא כאות למצוקה. זהו ביטוי לחברה המבקשת מוצא. חלק פונים לאלימות. חלק עוזבים. אך כולם מאותתים שהמודל הישן אינו עובד ואותו מנצלים כמובן ארגוני הטרור, שמוצאים טרף קל ומיואש לגיוס ולהפעלה.
3+וכעת נחוצה הופעה של מדיניות ישראלית ישירה, ברורה ולא מגמגמת. ישראל אינה אחראית לפרנסת הערבים תושבי השטח. המודל שבו מאות אלפים היו תלויים בשוק העבודה הישראלי התפוצץ פעם אחר פעם. אין בהיגיון הביטחוני ולא במוסר המדיני לבנות להם כאן אופק נוסף. זה נכשל בעבר ויכשל גם בעתיד.
ישראל חייבת לפעול על פי האינטרס הלאומי הברור. לחזק את ההתיישבות היהודית בכל מרחבי יהודה ושומרון, לבסס שליטה מלאה, לעצור את ההישענות הפלשתינית על המשק הישראלי, ולהציע לערבים עצמם את התקווה היחידה שנמצאת עבורם – מחוץ למרחב ומעבר ליהודה ושומרון.
3+זו אינה אמירה פוליטית אלא מציאותית. צעיר ערבי ביהודה ושומרון שמבקש לבנות עתיד אינו מוצא אותו תחת הנהגה חלשה ומושחתת. העתיד שלו נמצא היכן שיש כלכלה יציבה ומסגרת מדינית אמיתית. ירדן היא המסגרת המדינתית הפלשתינית מאז שנת 1922 עת הכיר המנדט הבריטי בעבר הירדן המזרחי כביתו של העם הערבי. לצידה של ירדן, העולם הערבי כולו, מהמפרץ הפרסי, דרך ערב הסעודית, ועד מדינות הצמיחה במזרח התיכון, מציע מרחבים עצומים של הזדמנויות שאין במרחב המקומי.
זהו אינטרס ישראלי. וזהו אינטרס ערבי. וכעת ברור ששני הצדדים רק ירוויחו מהכרעה. ישראל אינה יכולה עוד להיתלות בנוחות המשכרת והמשקרת של "ניהול" הבעיה ודחיית הפתרון עד לקץ כל הדורות. המציאות דורשת הכרעה. די להצהרות. עת לעשות.
