אחת הטענות המרכזיות של מתנגדי החנינה לנתניהו היא שהוא לא הודה באשמתו. אולם, טענה זו אינה עומדת בשום מבחן משפטי אמיתי ואינה מתיישבת עם אופיו ומטרתו של מוסד החנינה. כך, לפי לשון סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם".
לשון הסעיף אינה דורשת כלל וכלל הודאה באשמה מצד מבקש חנינה. הסעיף נועד לאפשר לנשיא לשקול שיקולים ציבוריים רחבים, וללא תלות הכרחית בעמדה הסובייטיבית של מבקש החנינה בשאלה האם הוא אשם. הנשיא אמור לבחון את המקרה בעיקר מנקודת מבט אובייקטיבית: מהו המעשה המיוחס למבקש החנינה, מהן מכלול נסיבות המקרה, מהו האיזון הציבורי הראוי ומהי טובת המדינה, בשלב שבו נמצא התיק.
2+פסיקת בית המשפט העליון מחזקת באופן חד וברור את המסקנה שלא נדרשת הודאה של נתניהו כתנאי לחנינתו. בפסק הדין העקרוני בפרשת החנינות לאנשי השב"כ (הלכת ברזילי נגד ממשלת ישראל) קבע הנשיא בדימוס מאיר שמגר, בדעת רוב, כי השימוש במונח "עבריינים", הקבוע בסעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, יכול שיפנה "אל המואשם או החשוד בביצועה של העבירה". עוד קבע שמגר, כי הביטוי "עבריין", הנגזר מסעיף 11(ב) "מכוון גם למי שמיוחסים לו מעשה, ניסיון או מחדל פליליים". כלומר, ולפי הלכת ברזילי, אדם נחשב כעבריין, לצורך סעיף 11(ב) מעצם העובדה שהוא מואשם או חשוד בביצוע עבירה, ואין שום צורך שהוא יודה באשמתו כדי להיכנס לגדרי הסעיף.
גם הפרקטיקה ההיסטורית של החנינות בישראל מוכיחה שהודאה מעולם לא הייתה תנאי הכרחי. נשיאי המדינה העניקו חנינות לאנשים שלא לקחו אחריות, שלא הביעו חרטה ולעיתים אף הביעו עוינות ממשית כלפי מדינת ישראל. הדוגמה הקיצונית ביותר היא חנינתו של הנשיא שמעון פרס ליחיא סינוואר, שהורשע בארבעה מאסרי עולם ובעוד עשרים וחמש שנות מאסר נוספות. באותה עת, סינוואר סירב לחתום על התחייבות מינימלית, שהוצגה לו מטעם מדינת ישראל, להימנע מטרור בעתיד, כתנאי לשחרורו.
2+על אף סירובו של סינוואר לחתום על התחייבות זו, הוא כן זכה בסופו של דבר לחנינה. ודווקא כאן בולטת בחריפות ההבחנה בין דמותו של סינוואר, גדול המרצחים הנתעב, אדם שכל מהותו הייתה פגיעה בישראל באזרחיה ובחייליה, לבין נתניהו, שהקדיש את כל זמנו ומרצו במשך עשרות שנים לשירות המדינה, ונבחר פעמים רבות לתפקידי מפתח בישראל וביניהם רשות הממשלה. אם המדינה מצאה לנכון לחון אדם נתעב כיחיא סינוואר, אשר לא היה מוכן להתחייב שלא ישוב לפעילות טרור, אין כל היגיון להציב תנאי מחמיר יותר להודאה מלאה באשמה בפני מי שהקדיש את חייו לטובת מדינת ישראל.
יתרה מכך, ובמישור הציבורי, עצם הגשת הבקשה לחנינה על ידי נתניהו אינה מהלך טכני גרידא מצידו. הגשת הבקשה משקפת ויתור ממשי מטעמו של נתניהו, הראוי בין היתר להישקל בחיוב על-ידי הנשיא, גם אם נתניהו לא מודה באשמתו. שכן, בעצם הגשת החנינה, נתניהו מאותת על נכונותו לוותר על זיכויו המלא והפומבי בבית המשפט ביחס לאישום השוחד החמור והמשחיר (באם יקבל חנינה), וזאת למרות הבקיעים הממשיים שהתגלו, בין השאר, באישום זה.
2+בסופו של דבר הדרישה להודאה באשמה מצד נתניהו כתנאי לחנינה היא דרישה חדשה שמקורה פוליטי ולא משפטי. היא אינה מעוגנת בחוק, לא נקבעה כתנאי לחנינה בהלכת בית המשפט העליון בעניין ברזילי, אינה נדרשת על ידי התקדימים שבהם ניתנה בעברה חנינה, ואינה תואמת את תכלית מוסד החנינה.
