לאורך עשרות שנים מתקיימת מחלוקת ציבורית וערכית סביב משמעותה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. אולם מעבר לוויכוח הפוליטי, קיימת מציאות גיאוגרפית וביטחונית שאי אפשר להתעלם ממנה, ההתיישבות מהווה שכבת מגן אסטרטגית על לב המדינה, ומייצרת מרחב ביטחון חיוני בין גוש דן, מוקד האוכלוסייה, הכלכלה והתשתיות הלאומיות, לבין כיסי טרור פוטנציאליים.
ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אינה רק ביטוי להיסטוריה ולאחיזה לאומית, היא מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של ישראל ובהגנה על יישובי פנים הארץ. מיקומן של הקהילות ביו"ש יוצר מעטפת מרחבית שמרחיקה את קו העימות מן המרכז הצפוף של ישראל, גוש דן, השרון וירושלים ומאפשרת לצה"ל עומק אסטרטגי שהוא חיוני בכל תרחיש ביטחוני.
נוכחות אזרחית, ביטחונית קבועה במרחב ההר המרכזי מספקת שליטה בשטח גבוה, הכרחי למניעת התבססות של טרור ולסיכול חדירות לעומק המדינה. עצם קיומם של יישובים ודרכי גישה אליהם מאלצים פריסה מתמדת של כוחות, שליטה בתוואי השטח ופיקוח על צירי תנועה מרכזיים, שממילא מגינים גם על יישובי הקו הפנימי.
בנוסף, ההתיישבות מייצרת רציפות של נוכחות ישראלית במרחב, שמקטינה את היכולת של ארגוני טרור לייצר מובלעות לא מבוקרות או בסיסים מתקרבים אל מרכזי האוכלוסייה. יישובי יו"ש מהווים מעין 'חגורת התראה', כל אירוע ביטחוני מתגלה ומתמודדים איתו במרחב החיצוני לפני שהוא מגיע לעומק הארץ.
ההתיישבות ביהודה ושומרון ממלאת תפקיד כפול, גם ביטחוני וגם אזרחי והיא חלק קריטי מהמאמץ להבטיח את ביטחון המדינה כולה. השילוב בין צורך אסטרטגי עמוק לבין חיבור למורשת הופך את ההתיישבות ביו״ש לשחקן מרכזי בעיצוב גבולות הביטחון והזהות של מדינת ישראל. מבחינה אסטרטגית, בלעדי ההתיישבות ביו"ש, ישראל הייתה חשופה הרבה יותר לאיומים ישירים על לב המדינה. יו"ש הוא השכפ"צ של המדינה! "וְהָיְתָה לְאֻמִּים מַחֲסֶה וּלְמַחְסוֹר מִבְרָח" (ישעיהו ד’, ו’) הביטוי מתאר מקום שמעניק הגנה, מחסה ובריחה מצרה.
