ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיש בקשת חנינה מנשיא המדינה. מיד שמענו את תלונות השמאל שטענו שאין הודאה כתובה. אבל זו בדיוק הנקודה. אין כאן הודאה – כי אין במה להודות. החנינה הזו אולי הוגשה בשם נתניהו, אבל במהותה מיועדת לחון מערכת אחרת לגמרי – את מערכת הייעוץ המשפטי ואת הפרקליטות.
התיק הזה נולד מבובת באגס באני, מסיגרים ומתמונות חופשה. לא מעובדות כבדות ולא מהוכחות פליליות. זו תחילתו של תיק מביך למערכת שמביכה את עצמה. מי שבנו אותו היו אלשיך, שי ניצן, מנדלבליט וליאת בן ארי. כל הארבעה כבר לא במערכת. הם בבית. אבל הקרקס שהם השאירו ממשיך לרוץ שש שנים בלי מפיקים ובלי אחריות.
הציבור רואה את זה. השופטים מרגישים את זה. וגם בתוך הפרקליטות יודעים שהמשך התיק רק מעמיק את המשבר. במקום להמשיך לרוץ במעגלים, זו הזדמנות לעצור. להחזיר מעט שפיות למערכת שהתעייפה מהמאבק שהיא עצמה ייצרה ומעט מנוחה לציבור הישראלי שעייף מהתקוטטות בלתי נגמרת.
לכן האחריות עוברת עכשיו לנשיא המדינה יצחק הרצוג. הנשיא הוא היחידי שיכול להציל את הפרקליטות מעצמה. הוא יכול לסיים את הפרשה באופן מכובד מבלי להעמיק את השבר, ומבלי להעמיס על הציבור ועל ראש הממשלה עוד שנים של דיונים שמבוססים על על בובות ופוסטים בפייסבוק.
