במידה והייתה לי האפשרות לעמוד מול חבר השופטים בבית המשפט הבין-לאומי בהאג הייתי מציג בפניהם את הטיעון הבא:
אני ניצב בפניכם היום לא בשם מדינה בלבד, אלא בשם עם עתיק, שנקטע בכוח הזרוע, הוגלה, דוכא, נרדף – ושב לביתו. אני כאן כעורך דינו של העם היהודי, העם היחיד בהיסטוריה שהוגלה מארצו, נדד 2,000 שנה, ושמר זיקה משפטית, רוחנית, תרבותית וקולקטיבית לאדמתו למרות כל מה שנעשה כדי למחוק אותה.
אני מבקש להציג בפניכם טיעון פשוט וברור: העם היהודי הוא הבעלים ההיסטוריים של ארץ ישראל; גירוש בכפייה אינו מבטל בעלות; וכל העמים שהתיישבו בארץ לאחר הגירוש עשו זאת על אדמה שלא הייתה שלהם.
6+זכות קניין היסטורית מוכחת – העם היחיד עם מסמכי בעלות בני 3,500 שנה
העם היהודי הוא הישות הלאומית היחידה בעולם שיש לה רישום היסטורי רציף על בעלות טריטוריאלית: גבולות ברורים, מערכת חוקים, מלכות וריבונות, הון תרבותי וארכיוני, רכישות פרטיות מתועדות, כגון רכישת מערת המכפלה בכסף מלא – העסקה המוקלטת העתיקה ביותר בתולדות האנושות.
כל אלה אינם מיתוס – הם תיעוד משפטי-תרבותי של בעלות. ריבונות יהודית התקיימה בארץ במשך מאות שנים, ורציפות התיישבותית נמשכה גם לאחר חורבן הבית, בכל תקופה ובכל שלטון.
הגירוש – אקט כוח, לא ויתור
בשנת 70 לספירה הגלו הרומאים את העם היהודי מארצו. ההגליה לא הייתה בחירה. הייתה זו מדיניות צבאית שנועדה למחוק עם מארצו. בדיני הקניין ובמשפט הבינלאומי העיקרון ברור: גירוש בכפייה אינו מבטל בעלות. גם לא אם חולפות שנתיים, מאתיים שנה – או אלפיים שנה.עם שנכפה עליו לנטוש את אדמתו לא ויתר על זכותו. הוא קורבן של עוול, לא יוזם של נטישה.
6+העקרון המשפטי: כובש אינו יכול להעביר בעלות שאינה שלו
לאורך הדורות שלטו בארץ האימפריות: ביזנטית, ערבית, צלבנית, ממלוכית, עות'מאנית ובריטית.
אך כיבוש מעניק סמכות שלטונית – לא בעלות. כל מסמך טאבו, קושאן או רישום קרקע שניתן מאז הגירוש ניתן ע"י גוף שלא היה בעלים ולכן לא יכול היה מעולם להקנות זכות בעלות לגורם אחר. זהו עיקרון בסיסי:
"בעלות אינה נוצרת מכוח אדם שאין לו זכות למסור אותה".
העולם המודרני מכיר בכך בכמה פסיקות הנוגעות לעמים ילידיים שנעקרו – גם לאחר מאות שנים של ניתוק. שימור הזיקה – העם שהמשיך לשאת את ארצו בליבו מכל העמים שנעקרו, העם היהודי הוא החריג היחיד ששמר במשך אלפי שנים: שפה אחת, תפילה לארץ אחת, מסורת אחידה לזכר ירושלים, קהילות רציפות בארץ, טקסטים המבססים זכות משפטית וריבונית, זהות לאומית שלא התפוגגה למרות הגלות. רציפות זו אינה סמלית בלבד – היא בעלת משקל משפטי מובהק.
היא מוכיחה שהעם לא ויתר, לא החליף מולדת ולא קיבל תחליף.
6+שיבת העם היהודי – החזרת רכוש לבעליו, לא "כיבוש"
כשעם שב לארצו – אין מדובר בכיבוש. זו מימוש זכות היסטורית ומשפטית. העולם עצמו הכיר בכך: מנדט חבר הלאומים (1922) הכרה משפטית ברורה בזכות העם היהודי להתיישב בארץ ישראל. הצהרת בלפור (1917) מסמך ממלכתי בינלאומי המקנה זכות פוליטית ולאומית. החלטת האו"ם 181 – המשך הכרה בזכות להגדרה עצמית במולדת ההיסטורית.
לא מדובר ב"פולש" החוזר אחרי אלפי שנים – אלא ב– בעלים שחזר לקחת את מה שנלקח ממנו בכוח.
6+דוגמאות מהעולם – עמים בעלי זיקה דומה
כבוד השופטים, הקהילה הבינלאומית כבר הכירה בזכותם של עמים לשוב לשטחיהם גם לאחר מאות שנים. הנה כמה דוגמאות: המאורים בניו זילנד. הבריטים השתלטו על אדמות מאוריות. מאות שנים אחר כך נקבע שהמאורים לעולם לא איבדו בעלות, וניו זילנד החזירה להם שטחים ופיצויים עצומים, על קרקעות, משאבי טבע כולל זכויות ניהול משותפות.
האבוריג'ינים באוסטרליה
בפרשת Mabo, ביהמ"ש העליון הכיר בכך שגם לאחר מאות שנים, אדמותיהם של האבורג'ינים נותרו שלהם, למרות כל העסקאות שביצעה האימפריה הבריטית. חוק “זכויות מקוריות” (Native Title) היא ההכרה בחוק האוסטרלי בכך שלעמים האבורג'ינים יש קשר מתמשך לאדמה ולמים המבוסס על חוקים ומנהגים מסורתיים ולכן ממשיכים להחזיק בזכויות על משאבים אלו.
6+שבטים ילידיים בקנדה: הכתר הקנדי הכיר בכך שהאדמות שנלקחו מהם ללא הסכמה – גם אם עברו דורות – עדיין שייכות לבעלים המקוריים. האינואיטים בגרינלנד ואלסקה: גם שם הכירה המערכת המשפטית בחוסר תוקף של כל העברות הקרקע שבוצעו מעל ראשיהם.
ומה מיוחד בעם היהודי?
בעוד העמים שציינתי נותקו ממולדתם למשך 100–300 שנה, העם היהודי הורחק מהמולדת ל2,000 שנים – אך שמר: סיפור לאומי, זהות, שפה, תפילות, זיקה פיזית (קהילות בירושלים, צפת, חברון וטבריה), רצון לשוב – שהובע בכל דור ודור, אין תקדים אחר לכך בהיסטוריה העולמית.
מסקנה משפטית מוסרית והיסטורית
הטיעון המשפטי שאביא בפניכם מסתכם בשלושה עקרונות: העם היהודי הוא הבעלים המקוריים של הארץ. הוא גורש ולא ויתר – ולכן הבעלות לא בוטלה. כל ההתיישבויות שבאו אחר כך – הן על אדמה שלא הייתה של המתיישבים.
6+ולכן: שיבת העם היהודי לארצו אינה אקט של כיבוש – אלא חזרה של הבעלים הלגיטימיים לנכס שנלקח מהם בכוח.
כבוד השופטים, נציגי כל המדינות – אינני מבקש רחמים ואינני מבקש טובה. אני מבקש רק הכרה בעיקרון בסיסי של צדק אוניברסלי: עם שנעקר מארצו בכוח, שמר עליה בליבו וברוחו, ושב אליה לאחר אלפיים שנה – חזר לביתו. הזכות הזו אינה רק זכות יהודית – היא זכות אנושית.
