הרמטכ"ל אייל זמיר ניצב אמש (ראשון) מול הזדמנות נדירה לתקן עוול עמוק ולשדר לציבור שהפיקוד העליון של צה"ל מסוגל להביט במראה. במקום זאת הוא בחר בצעד פחדני, מהלך מביך שמדגיש עד כמה הפער בין ההצהרות לבין המעשים גדול.
הרמטכ"ל לא עדכן את כ"ץ – שגילה על המסקנות האישיות מהתקשורת
אין דרך לרכך את זה. הרמטכ"ל אמר בעבר, בשיחות סגורות, שאין לו כוונה להוציא מסקנות אישיות. הביקורת הציבורית התעצמה והוא נסוג. אבל מה שפורסם אמש אינו מסקנות אישיות. זה מסמך טכני וריק, ניסיון לסמן וי על מהלך שהיה חייב להיות אמיתי, עמוק ומשנה מציאות. בפועל, זה היה אקט הזוי ולא ברור מדוע נחפז לבצע אותו, עד כדי כך שבחר גם להעמיק את המשבר מול שר הביטחון ישראל כ"ץ שהודיע הבוקר כי למד על המהלך מהתקשורת.
עם כניסתו לתפקיד הגדיר לעצמו יעד מרכזי: שיקום האמון בצה"ל. זה לא יעד צדדי. זה יסוד הכרחי לצבא שמתמודד עם אתגרים ביטחוניים אדירים ושנדרש להירתם לאמון הציבורי כדי לפעול. אלא שאתמול הוא החזיר את האמון הזה לאחור. במקום לבנות גשר מחודש מול הציבור – הוא העמיק את השבר.
אי אפשר לחדש אמון באמצעות מהלכים קוסמטיים. הציבור ראה צבא שנכשל בענק ומצפה ממנהיגותו לשלם מחיר אמיתי, לקחת אחריות ולדבר בשפה אחת בלבד: אמת. המהלך של זמיר אמש עשה בדיוק את ההפך. הוא הבהיר שהכבוד ההיררכי חשוב יותר מהכבוד הציבורי, שהמערכת ממשיכה להגן על עצמה במקום להתגייס לשיקום האמון שאבד. כך לא מחזירים אמון בצה"ל. כך מחמירים את המשבר. הרמטכ"ל היה צריך לייצר נקודת מפנה. במקום זאת הוא יצר עוד נקודת כישלון.
