בג"ץ הוציא אתמול צו על תנאי המחייב את הממשלה לנמק מדוע לא תקים ועדת חקירה "ממלכתית" – אף שהמילה הזו כלל לא קיימת בחוק ועדות חקירה. בשיח הציבורי-משפטי הכוונה היא לוועדה שמוקמת על ידי נשיא בית המשפט העליון. אבל מודל כזה לא יתקבל בציבור: מערכת המשפט הפכה צד פוליטי, והיא עצמה נושאת חלק מהאחריות לשבעה באוקטובר, מפסיקת הוראות הפתיחה באש ועד עיכוב חישוף ציר פילדלפי.
גם ועדת חקירה ממשלתית איננה פתרון, משום שהרכב שממונה בידי הממשלה נתפס כחשוד בטיוח. לכן הממשלה הציעה מודל פריטטי – חצי קואליציה, חצי אופוזיציה, ונציגי משפחות החטופים והחללים. זו הצעה נדיבה בהרבה ממה שמקובל בעולם, שם ועדות פרלמנטריות אינן פריטטיות כלל. אבל האופוזיציה כבר הודיעה שלא תשתתף, וגם אם תשתתף – הדבר יוביל לשני דו"חות ולשימור הקיטוב.
אנחנו תקועים במבוי סתום – ולכן נדרש פתרון אחר. השבעה באוקטובר היא טראומה לאומית, לא כשל טכני, כמו האסון במירון או אסון ורסאי. נדרש כאן מודל של ועדת פיוס לאומית, שבה הציבור משתתף באופן דומה ל"חבר מושבעים": שימועים פתוחים, עדויות נפגעים, וחשיפת אמת רחבה.
כך נעשה בדרום אפריקה לאחר סיום האפרטהייד, בקנדה מול העמים הילידיים, בצפון אירלנד ב-Citizen Juries, ובאירופה ואוסטרליה באספות אזרחים. זה מודל שמחזיר אמון – מפני שהוא מעביר את בירור האמת מהאליטות אל הציבור עצמו. את המושבעים יש לבחור בהגרלה, כמו המושבעים בארצות הברית. והמוקד יהיה בבירור האמת ולא בקביעת "המלצות" שיפוטיות. והעם ישפוט – בקלפי את נבחריו.
