"הדר גולדין הושב". משפט קצר, טעון, מטלטל. 4,118 ימים. אחד עשר שנים ויותר שבהן משפחה נלחמה כמעט לבדה על מה שצריך להיות עיקרון קדוש: חייל שהמדינה שולחת המדינה מחזירה. אבל הדר לא היה היחיד בשבי. מדינת ישראל כולה הייתה שבויה. שבויה של קונספציה, של רעיון מערבי שלא שייך למזרח התיכון, של הבחנה מלאכותית בין חמאס לבין "אוכלוסייה אזרחית", בין לוחמה בטרור מסבב לסבב, לבין שמירה על "מרקם חיים" והכנסת פועלים עזתיים לעבודה בארץ בצד אספקת מוצרים דו שימושיים שבנו את עצמת חמאס. שבויה של מוסר מעוות שנועד לגרום לנו להיראות טוב כלפי חוץ (וגם פנים), אפילו במחיר של ויתור על ילדינו.
במשך יותר מעשור סיפקנו לעזה חשמל, דלק, מים וחיסונים (בעת משבר הקורונה), בזמן שהחמאס החזיק את הדר ואורון שאול מתחת לאדמה. זה לא היה מעשה "הומניטרי". זו הייתה בריחה מהכרעה. הייתה זו נכונות עמוקה להעדיף להיראות מוסריים מאשר להיות מוסריים באמת. הוכחנו, במו ידינו, שחייהם של אזרחי אויב חשובים יותר מהחובה להשיב את ילדינו. זוהי הכלה במובנה הכואב: לא הכלה של רחמים כלפי אזרחים תמימים שגורלם לא שפר עליהם, אלא הכלה של עוול כלפי טרוריסטים ושלטון רשע. נכונות לתת לאויב לדרוך עלינו ולרמוס אותנו, כדי שלא יאמרו שאנחנו אכזריים. כביכול בשם הבידול המוסרי "ביננו" ל"בינם", גררנו רגלים ונמנענו מהכרעת האויב עד דק ובידלנו בעולם המערבי המדומיין שיצרנו לעצמנו, את עזה הטובה, האנושית, חפצת החיים והמוסר, מחמאס הרשע והאכזרי והלא אנושי. כל זה גם כשידענו וחזינו שהמציאות טופחת על פנינו.
3+סמל התופעה נמצא בשיא התרחשותו כעת ברפיח. כאשר עשרות מחבלים חמושים "נלכדו" במתחם ג'נינה, במקום לכתר אותם ולהשמיד אותם או לחלופין לקחת אותם בשבי, עלתה הצעה לאפשר להם מעבר בטוח, לשטח שבשליטת חמאס. מעבר בטוח למחבלים חמושים שנטלו חלק בפשעי השבעה באוקטובר?. מעבר בטוח שיחזק את הכוח הלוחם של חמאס וממחיש בזעקה את האבסורדום שבעצם הצעתה. מעבר בטוח למי שרצח, אנס וגרר גופות ברחובות. האם הרוסים או האמריקאים היו מאפשרים "מעבר בטוח" לדיביזיות אס. אס. שנלכדו בשטחן, לשטחים שנותרו בידי הנאצים? איזו אומה נורמלית תשחרר בכזו קלות, רוצחים שפלים מהזן הנחות והבזוי ביותר, ל"מעבר בטוח" לשטחים שבשליטת הגרועים שבאויבי האנושות?!?
זו איננה רק טעות מבצעית. זו חשיפת היסוד הרעיוני הקלוקל שעדיין שולט בכיפה. עדיין לא הפנמנו שמשוואת המוסר השתנתה. עדיין יש בישראל מי שמעדיפים להגן על דימוי במקום להגן על חייל. עדיין יש מי שמסוגלים להכיל את האויב מבחינה נפשית ("התמונה מורכבת" "האמריקאים לוחצים" "המחיר כדאי"). לאפשר לו לנוע חמוש בשטח צה"ל כאילו מדובר באורח מכובד ולא באויב מדינתי. עדיין קיימת בתוכנו הנכונות לאפשר למי שפתח במלחמה לקבל מסדרון יציאה, בעוד חלק מבנינו קבורים במנהרות ואויבנו לא חזרו בהם מכוונתם לכלותנו.
3+זוהי הקונספציה שהובילה להפקרת הדר גולדין. זוהי הקונספציה שהתפוצצה עלינו בשבעה באוקטובר.
והנה הלקח המתבקש. במזרח התיכון, מי שמכיל את אויביו, עלול להיות מוכנע על ידם. מי שאינו מציב גבול חזק, אכזרי ונטול פשרות בינו לבין מבקשי נפשו, נבלע על ידם. החמלה הפסאודו הומניטרית שאינה מותנית בהשבת חיילים איננה מוסרית; היא מתן פרס לטרוריסטים. מעבר בטוח למחבלים איננו נייטרליות, כי אם תמריץ לרצח הבא, לחטיפה הבאה והכנה רעיונית ל"סבב הבא". במציאות שבה הצד השני מבין רק כוח, חמלה ללא סנקציה איננה חמלה היא חולשה מבנית. והאויב מריח חולשה. והדבר מעורר אותו לפעול באכזריותו הנודעת שוב ושוב כלפינו.
וכאן המקום להיאמר ברורות. ישראל לוקחת מחדש את גורלה בידיה. מדינת ישראל מפסיקה ללהטט, להצטדק, לתמרן, ומתחילה להכריע. השיבה של הדר היא לא רק נקודת סיום, אלא גם נקודת התחלה. היא הרגע שבו ישראל משנה את כללי המשחק.
3+המשמעות המעשית של שינוי הכללים באה לידי ביטוי בשלושה צעדים פשוטים, שלא נאמרו עד היום בצורה ברורה:
- אין סיוע הומניטרי שאינו מותנה בהחזרת החטופים כולם עד האחרון שבהם.
מזון, דלק וחשמל אינם זכויות אוטומטיות לאויב שמחזיק בידיו אזרחי מדינת ישראל, כחטופים. כל משאית שנכנסת חייבת להיות מנוף להפעלת לחץ. לא עוד זרימה עיוורת של דלק למנהרות. המשוואה משתנה מכאן ולהבא, כל עוד אתם, בעזה או באיו"ש או בכל מקום אחר מנסים לפעול בדרך הטרור כלפי אזרחי ישראל – כולכם עד האחרון שבכם לא תקבלו אפילו גפרור שרוף מאיתנו או באמצעותנו.
- אין מעבר בטוח למחבלים. אף פעם בשום מקום ובשום תנאי.
לא ברפיח, לא בשום מקום. מי שנלחם נגד אזרחינו מובס עד להכרעתו. עברנו את העידן שבו מחבלים יוצאים במסדרון כבוד כי ישראל חוששת ממבוכה תקשורתית או לחץ אמריקאי. יסוד קיומנו תלוי ביכולת העמידה שלנו גם כלפי אויבנו, אך לא פחות מכך, אף ביכולתנו לגלות נחישות וכושר עמידה איתן ויציב, כלפי מדינות ידידות.
3+- דיאלוג אחר עם ארצות הברית והמערב.
ישראל לא מתנצלת על זכותה להגן על חייליה ואזרחיה. מי שעומד לצידנו צריך להבין שדרישות מוסריות מאיתנו אינן יכולות להיות חד צדדיות. אנחנו לא עוד מדינת חסות שמחכה לאישור. אנחנו מדינה ריבונית. מדינה העומדת על נפשה, יום יום ושעה כלפיי אויבים אכזריים. ישראל מעצבת מחדש את מדיניותה ומוחקת לתמיד מהלקסיקון הלאומי את המושג "חטוף". אין יותר חטופים במשוואה הזו. כאשר העצמה הזו תשודר כלפיי חוץ, גם אויבנו יפנימו את חוסר הכדאיות מצדם לחטוף חיילים או אזרחים ישראליים.
הדר גולדין חזר לרגבי האדמה שעליה ועבורה הוא נלחם. ישראל תחזור, כאשר תקבע ותיישם לעצמה מחדש את הכללים.
