מאות אנשים ליוו הבוקר (שני) את יוסי שרעבי הי"ד למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ בארי, לאחר שגופתו הושבה לישראל מידי מרצחי החמאס ב-14.10 במסגרת העסקה עם ארגון הטרור.
נירה שרעבי, אלמנתו של יוסי ספדה לו בדמעות: "אני עומדת היום במקום שמתחיל מהסוף. שנתיים שאני לא נושמת. שנתיים שאני זועקת בתוך הלב פנימה ושואלת "למה??". כואבת אותך. כאב של מלאכים.
באיזה עולם בנות צריכות לקבור את אביהן מוקדם כל כך? באיזה עולם אמא צריכה לקבור את בנה? באיזה עולם אישה צריכה לקבור את אהוב ליבה כשעוד נשאר כל כך הרבה להספיק?
הכרתי אותך אחרי המון זמן שחיכיתי, וכשהגעת מייד ידעתי – זה זה. זה אתה.
איש שיש בו את הכל. אני זוכרת שלא הצלחתי להבין איך יכול להיות אדם עם לב טוב כל כך. עם השנים הכרתי אותך יותר ויותר, והבנתי שאין בך צדדים נסתרים, רק עוד ועוד מהטוב הזה. זו לא הייתה קלישאה, זה היה הדבר האמיתי. נועדנו זה לזו".
עוד אמרה: "אני מוצאת את עצמי צמאה לדעת עוד עליך. חיכינו כל כך לפנסיה שלנו בקראוון בניו זילנד, להיות אחד עם השנייה ולהכיר עוד יותר. השארתי הרבה דברים לפנסיה הזו, ויש הרבה שאלות שרציתי לשאול. התכניות שרקמנו לשנינו לא יקרו. אני הולכת לישון לבד. מתעוררת לבד. מחפשת את כפות הידיים החמות שלך שיעטפו אותי. שיעטפו את כולנו מפני העולם. היית לנו מגן אנושי. לקחת על עצמך את כל מה שלא יכולתי.
והיום אני לוקחת, ואתה חסר לי כל כך. נתת לי את החיים… הצלת אותי, הצלת את הלב שלי. כבר שנתיים שאני פוחדת ללכת לישון, כי אתה לא שם- ואם יקרה לי משהו? כל שיר מזכיר לי אותך, אני נושמת אותך מהרגע שאני פוקחת עיניים, וכל הלילה. אני נאחזת בך, כמו תמיד, ויודעת שזה הרגע שצריכה להתחיל לשחרר".
3+
3+"אני שואלת את עצמי- איך משלימים את החלל הזה? איך אאסוף את עצמי מחדש?
אני מניחה את המבט שלי על הבנות שלנו, ואני רואה בהן אותך. בכל אחת ואחת אתה נמצא בצורה אחרת, וכולן יחד משלימות אותך- שחסר לי כל כך.
כשאני מסתכלת על שלושתן יחד, אני כל כך רוצה להסתכל עליהן יחד איתך. כמו שהיינו כל חיינו. מתפעלים מהן, נהנים מהן, נהנים מהחיים אחד עם השנייה.
כשהיינו בתאילנד הגשמנו את הטיול שתכננת ויצרת עבורנו. הרגשנו אותך איתנו.
לא במקרה הגעת בשמחת תורה, ולא במקרה דווקא כשהיינו שם. הרגשנו שאנחנו ממלאות את הצוואה שלך, ואני מתכוונת להמשיך למלא אותה. אני מבטיחה לך שאהיה פה תמיד עבור אמא שלך. נחבק אותה גם בשבילך.
אני יודעת שאם היית פה היית אומר לי שצריך להמשיך קדימה, שחשוב להראות לבנות את הדרך הנכונה ולהיות עבורן תמיד. היית מבקש שאתן לעצמי מרחב להתחיל שוב לנשום. אני גם יודעת שאתה מסתכל עלינו ושומר עלינו מלמעלה.
אשא עיני אל ההרים – מאין יבוא עזרי? אני סומכת עליך, שכמו שהיה תמיד, עזרי יבוא ממך. תהיה מנוחתך עדן איש אהוב שלי. אוהבת לתמיד, בייב שלך".
אופיר שרעבי, בתו של יוסי שרעבי ז״ל סיפרה בהספדה על הגעגועים הבלתי פוסקים: "כל כך קשה פה אבא, קשה לי, קשה לי, קשה לי משהו בתוכי מת באותו היום. שנתיים שאני לא מראה את זה, הכל נשאר בפנים. הגוף לא מצליח להוציא. רציתי לבכות לך אבא, ולא עליך.
אני רוצה שתחזור אליי לחבק אותי, מחכה לי בסלון כל לילה ועד שאני חוזרת הביתה אתה לא הולך לישון. מחכה שאגיע ונותן נשיקה חיבוק ולילה טוב. ורק אז נועל את דלת הבית. רק ככה אמרת לי שאתה רגוע, שאתה רואה אותנו חוזרות הביתה. אז אבא, אני לא ראיתי אותך חוזר הביתה, לא יכולתי להגיד לילה טוב ולא לנעול את הדלת. לא יכולתי ללכת לישון ברוגע ולדעת שאתה בסדר, כי לא חזרת הביתה. הולכת ומדברת, טסה לכל מקום שרק אפשר, כדי להילחם להחזיר אותך אלינו. אבל כנראה שזה לא הספיק, כנראה שהיה מאוחר מידי.
לא רציתי להאמין לזה אבא. לא רציתי להשלים ולקבל את זה שלא אראה אותך יותר. את החיוך שלך, את המבט שנותן ביטחון, את הרוגע ברגעים מלחיצים וקשים. תמיד היית שם לתמוך ולהגיד את המילה הנכונה, וזה חסר לי מאוד. כל כך הייתי רוצה להתעורר ולהגיד "אבא, בוקר טוב". שתלך ביחד איתנו להסעה ותמשיך לדפוס, כמו בכל בוקר. אני רוצה להגיד את המילה "אבא" עוד פעם. זה כל כך כואב בלב, זה מכה חזק, הגעגוע לא עוזב".
3+"אני חולמת על עוד חיבוק קטן. על עוד מבט שאומר לי שיהיה בסדר, שתחבק אותי כשקשה, שיהיה למי לברוח כשאני מפחדת, אבל איבדתי את זה. אין לי אותך ואף אחד לא יוכל לתפוס את מקומך. לא אשכח את הפעם האחרונה שראינו אותך באותו יום. ראיתי אותך, גם תוך כדי שהמפלצות האלה הפרידו בינינו- הסתכלת עלינו עם העיניים הטובות שלך, שידרת לנו שהכל בסדר ואתה עוד מעט חוזר.
ויכולת לחזור בחיים אבא. היית שורד את השבי כי מי אם לא אתה, גיבור מבלי שרצית. אבא אם רק היו לוקחים גם אותי לא הייתי עוזבת אותך. למה דווקא אתה? למה לא אני? איך אנחנו בחיים ואתה לא? אבל יש דברים שלא תלויים בנו, ולא אקבל תשובות לעולם. היו דברים שלא היו צריכים לקרות, לא ככה דמיינתי את החיים שלי. אם רק לא היו משחררים את הפצצה הזאת לבית שלידך… המחשבות לא עוזבות את הראש. לא רוצה לחשוב שככה זה נגמר, שככה סיימת את החיים שלך, ברוע הזה שקרה לנו בין הידיים".
עוד הוסיפה: "אני עוד מחכה לך אבא, תבוא לי בחלומות, אני מתחננת.
שבוע לפני שהודיעו שאתה חוזר, חלמתי חלום ראשון מאז השבעה באוקטובר, והחלום הזה היה עליך- שמודיעים לי שבעוד שבוע תחזור. ואני לא מאמינה, זה הגיע, החלום הזה קרה, אך לא כמו שדמיינתי. לא רציתי שככה יסתיים החלום.
שנתיים שאני מדמיינת אותו: אני רצה לחבק אותך בבית חולים. רציתי לקבל הודעה שאני צריכה לארוז מזוודה כי אבא חוזר. ובמקום זה מחכה לקבור אותך. באיזה עולם זה קורה? למה יש אנשים כל כך רעים בעולם הזה אבא?
ואתה היית אדם כל כך טוב. כמה זכיתי שאתה אבא שלי. אני גאה להגיד שאני הבת שלך ולנצח אהיה. אזכור את החוויות שעשינו ביחד, את הגלישה שהייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו, ועדיין אבא, ממשיכה ומרגישה שאתה שם, איתי, תופס גל ואומר לי "את אלופה אני גאה בך". תודה על 14 השנים הטובות בחיי, תודה על מי שאני בזכותך, לכל מקום שרק אלך אנציח אותך אבא. אספר איזה בן אדם היית.
אמשיך בחיים האלה למענך, ובדרך האדם שהיית. בכל דבר שאעשה ארגיש שאתה שם, מסתכל וגאה, בסדר אבא? תהיה גאה בי בבקשה. תשמור עליי, תשמור על אמא יובל ואורן. תעזור לי להמשיך, שיהיה פה טוב יותר, טוב אבא? לנצח אתה איתי. אולי לא פיזית אבל הבפנים הוא כולו אתה. בטוחה ששם למעלה יש מי שמחכה לך, תמסור דרישת שלום לליאן נויה ויהל, לעידני, לעידו תהל וכרמל, שכל-כך חסרים פה. עכשיו תנוח, נהיה קרובות ונשמור עליך טוב יותר, סליחה אבא. אני מצטערת שלא הצלחנו להציל אותך. אני אוהבת אותך. ולנצח נחיה עם השבר העצום".
שרון שרעבי, שניהל מאבק במשך שנתיים כדי להחזירו ספד בכאב: "יוסי אחי האהוב, עדיין לא מעכל את הרגע הזה שבו אנו עומדים ומספידים אותך.
נקטפת מאיתנו באכזריות נוראה ע"י מרצחים ואויבי האנושות כולה.
שילמת חיים בייסורים של שנתיים עד לרגע זה שבו אתה מובא למנוחת עולמים.
חז"ל אמרו: "כל הנהרג על קידוש השם, מובטח לו שהוא בן העולם הבא".
אישיותך ומעשיך עוד לפני ה 7 באוקטובר הבטיחו לך עולם הבא.
בתוך האפלה הגדולה הזאת, אורך מעיד על קווי דמותך".
3+"היום הגעת למלוכה בדיוק כפי שהיה יוסף הצדיק. לשניכם יש את מידת היסוד.
עם יסודות כמו שלך ידעת לגעת בלבבות של רבים, ולהגיע לגבהים של מוסר וערכים מתוך צניעות וענווה יחד, שהן היו נר לרגליך. היית אדם של חסד, שלא ביקש לעצמו דבר, פתחת דלת לכל עובר אורח ונתת לו מליבך בכתף תומכת לעת צרה. טוב שם משמן טוב, מעשיך וכל נתיבותיך תמיד היו שלום. השם נתן והשם לקח, אין ספק שהוא לקח את המובחר ביותר לגן העדן שלו. הוא בחר את הסניגור הטוב ביותר בשמיים עבורנו.
אחי היקר, לימדת אותנו תורה שלמה במשפט אחד של "ואהבת לרעך כמוך", אהבתך היא אהבה שמעולם לא היתה תלויה בדבר. לא מזמן חתמנו בכיפור: מי ינוח ומי ינוע, מי יחיה ומי ימות, מי ישלו ומי יתיסר"
"נלחמנו עליך אחי, כולנו נלחמנו. לא כדי להחזיר אותך בתכריכים, אלא כדי שתחזור על הרגליים לאמא, לנירה, ליובל אופיר ואורן, אלינו למשפחה, לקהילה.
נתת לנו כ"כ הרבה ולא יכולנו להחזיר לך כ"כ מעט. סליחה אחי.
הקדוש ברוך הוא יקום דמך, ויביא גאולה ונחמה שלמה לכל משפחות החטופים החללים, לכל המשפחות השכולות, ולעם ישראל כולו. יהי זכרך אחי יוסף בן חנה הקדוש, ברוך ונצור לעד".
פדוי השבי אלי שרעבי שאיבד את משפחתו אמר: "יוסי אחי, היום, אחרי יותר משנתיים של המתנה, של חרדה, של חוסר ודאות, אנחנו סוף סוף זוכים לקבור אותך כאן בבית. באדמת בארי. זה לא הסוף שייחלנו לו, אבל זו התחלה של צדק מאוחר.
של מקום לנשום. של מקום לבכות.
יוסי, היית יותר מאח, היית עוגן. אדם של לב ענק, של מסירות שקטה, איש משפחה.
אבא לשלוש בנות, שתמיד היה שם, עם מילה טובה, עם חיוך, עם לב רחב.
לא חיפשת כותרות, רק להיות טוב. והיית טוב, הכי טוב.
ביום הנורא ההוא, 7 באוקטובר, נחטפת מעולמך, מעולמם של אהוביך, ונלקחת לעזה. לצערנו עברו יותר משנתיים. שנתיים של מאבק הרואי של נירה, יובל, אופיר ואורן, של אמא, שרון, אסנת והילה וכל הגיסים והגיסות האחיינים והאחייניות של משפחת שרעבי והרמן. עם המון תמיכה של חברים, חברות, קהילת בארי ועם ישראל כולו. כי אהבה לא שוכחת, משפחה וחברים לעולם לא מוותרים.
היום אנחנו נפרדים. היום אנחנו אומרים לך תודה. על החיים שהובלת. על הדוגמה שהיית. על האהבה שהשארת בנו, גם כשאתה לא פה.
יוסי, אחי היקר, הלב שלנו שבור, אבל הראש מורם. כי זכית להיקבר פה, בארץ שאהבת, בלב הקהילה שלך, בין אנשים שלא שכחו. אנחנו נמשיך, בשמך, בזכרך, בדרכך. ונבטיח שנזכור, שנספר, ושנאהב, בדיוק כמו שאתה אהבת. יהי זכרך ברוך, אחי. נוח על משכבך בשלום".
