אז איך נזכור אתכם? נעמוד זקופים בצפירה? אנחנו עדיין נדרכים כרגיל כי אנחנו חושבים שזו עוד אזעקה מתימן? מאיראן? אולי מעזה? נשיר שירי כאב? אנחנו בינתיים מחפשים איך לשמור על המורל גבוה כי כואב לנו ככה בנוהל, אולי נשמע סיפורי גבורה?
תגידו, יש פה במדינה הזו שלנו איזה רגע אחד של פחדנות? הרי שר לנו עמיר בניון שלאומץ הזה כבר אין גבולות, אין לנו את הפריווילגיה לפחד ולהתהדר בסיפורי הגבורה, אנחנו, כולנו הגיבורים. אז איך נזכור אתכם? עוד לא הורדנו את השריון, עוד לא שתינו שלוק מהמימייה, אנחנו עוד בשיא הקרב בעיצומה של מלחמה, אנחנו מדינה הלומה.
יום זיכרון קובעים כשיש חשש שנשכח, ואנחנו הרי כל כך זוכרים. אנחנו נועלים את הממ"ד, ומתכווצים למראה טנדר לבן, אז איך נזכור אתכם? היום? שנתיים אחרי? היהדות מלמדת אותנו איך לזכור, היא זו שהצליחה להטמיע בנו ליל סדר אחרי אלפיים שנות גלות, זו שהצליחה להטמיע בנו תשעה באב גם כשחזרנו לשריד מקדשנו, היהדות יודעת. לזכור פירושו לצקת למה. ומי שיש לו למה יכול לשרוד כל איך.
החי ייתן אל ליבו. את זה נזכיר לעצמנו. על מה נלחמתם? על מה חירפתם נפש? על מה עליתם בסערה השמיימה? (כי איריס חיים אומרת שלא מתאים לקרוא לכם נופלים), וכשיש למה לצקת אל בור הכאב הזה אז יהיה גם איך, ויהיה זיכרון. יש תפקיד, יש סימן לבאות. אומנם השארתם בנו חלל, אבל השארתם גם מורשת, השארתם סיבה לחיות. נרצחתם על יהדותכם נלחמתם עליה בגבורה, ועליה נלחם גם. אנחנו נממש את הבחירה.
