שנתיים לשבעה באוקטובר. שנתיים מאז היום ששינה את ישראל ואת כולנו. נוצר לנו כאן, בעל כורחנו, יום זיכרון חדש. ולצד הטקסים לאורך השבוע הקרוב, וזיכרון הנופלים, חשוב שנזכור גם את הלקח.
אחרי השבעה באוקטובר כל המדינה הבינה, גם אלו שחיו עד אז באשליות, שמה שקרה כאן לא היה תוצאה של "כיבוש", ולא של "ייאוש". זה היה רצון למחוק את ישראל ואת היהודים מהמפה. מי שחוגגים את השבעה באוקטובר ברחובות עזה וביהודה ושומרון לא מחפשים כאן דו קיום.
מי שמשתף פעולה עם חמאס ומחזיק חטופים, מי שהכה אזרחים יהודים תמימים שנלקחו מבתיהם, מי שמקבל בהבנה את העובדה שנרצחו כאן תינוקות בני יומם – לא מחפש דו קיום ולא פתרון שתי המדינות. זה מאבק ג׳יהדיסטי נגד קיומנו כאן.
ומי שעדיין מתעקש לדבר על מדינה פלשתינית – מתעלם מהמציאות, ומהמחיר הכבד ששילמנו כדי להבין אותה.
ההתפכחות הזו של השבעה באוקטובר, הכואבת כל כך, השאירה אותנו עם לקח פשוט: אסור לנו לשכוח. לא רק כדי לזכור מה עשו לנו כאן – אלא כדי להיות מוכנים לאיום הבא. בשנה הקרובה, בעשור הקרוב, דורות קדימה, הכוונות של האויבים שלנו יישארו אותן כוונות – אבל לנו אסור להתבלבל ואסור למצמץ. אחרת התזכורות הכואבות ימשיכו להגיע.
