בליל שבת שעברה, שבת שובה, פגשתי בירושלים בחור בשם יצחק לונדין. "חזרתי לפני כמה שעות מעזה", הוא סיפר לי בהתרגשות, "שמע, מדהים מה שהלך שם בראש השנה. וזה מתחבר בדיוק למה שאתה כותב בטור שלך על ההתעוררות מאז שמחת תורה למצוות מעשיות".
במוצאי השבת ביקשתי ממנו שיעלה את הדברים על הכתב. חשבתי שיש סבירות גבוהה שהוא יודע לכתוב, כי אני מכיר את אבא שלו. גם אתם מכירים אותו קוראים לו הרב חגי לונדין.
1+"שלום, ידידיה. זכיתי לראות, ממש בעיניים, את החיבור העמוק של החיילים למצוות מעשיות. אני משרת בחטיבה 7, כרגע הפלוגה שלי היא חלק מצק"ג שמשון בחטיבת כפיר, שמשימתו לתקוף ולכבוש את העיר עזה מדרום. לפני שנכנסנו הבאתי איתי שופר, במחשבה שאתקע לעצמי ולצוות שלי בטנק. אני ממש לא חב"דניק וגם לא בעל תוקע מקצועי, אבל מה שקרה היה פשוט מדהים. ברגע שהחבר'ה שמעו שיש פה שופר ומישהו שיודע לתקוע (פחות או יותר…), עוד ועוד חיילים ביקשו שנגיע ונתקע להם.
1+לא רק שביקשו, אלא גם כל הזמן עיכבו: חכה רגע, נקרא לאנשים מהאוהל שם, ומהמבנה שם, הם בטח גם ירצו לשמוע… וככה זכינו לתקוע להרבה חיילים, כמעט כולם בלי כיפה, שבתוך כל האבק והזיעה רק רצו לשמוע קול שופר.
אומנם סיימתי את החג בלי ריאות, אבל היה שווה את זה לגמרי. אחרי החג חשבתי לעצמי שהתחדש לי השנה פירוש חדש בקושיה הידועה במזמור 'לדוד ה' אורי וישעי': 'אם תקום עליי מלחמה – בזאת אני בוטח'. מה זה 'בזאת'? בזאת – בחיבוב המצוות של עם ישראל בכלל, וחיילי ישראל בפרט – אני בוטח! שיחתום ה' אותנו, את כולנו, לשנה טובה ומתוקה, שנת הניצחון המוחלט והגמור בעזה בעז"ה".
נגמרו ימי המתווכים: ישראל מבהירה – אין מקלט לטרור
תודה יצחק לונדין על הדברים המחזקים. אשרי אביו שלימדו קירוב רחוקים. מקווה שאתה כבר ערוך ומוכן עם ארבעת המינים, כן? עבודה רבה לפניך השבוע. חג שמח.
