בעשורים האחרונים, אנו עדים לשינוי דרמטי במאזן הכוחות העולמי, שינוי שלא פסח על המזרח התיכון. המירוץ הבינלאומי לפתרון הבעיה הפלשתינית, שהיה פעם "הגביע הקדוש" של מנהיגי העולם, הפך לכאב ראש שולי עבור קומץ מנהיגים אירופאים, המנסים לקושש קולות בקרב קהילות מהגרים מוסלמיות. שאר העולם, כך נראה, גילה אדישות מפתיעה.
במשך עשרות שנים, הצליח העולם הערבי, למרות סכסוכיו הפנימיים, להתאחד סביב דרישה אחת מרכזית מהמערב: פתרון הבעיה הפלשתינית. אחדות זו, שנבנתה על בסיס אויב משותף, מדינת ישראל, דחפה מנהיגים מערביים לנסות ולקנות את תמיכתם של מיליארד מוסלמים, את כספם ואת הנפט שלהם, באמצעות ניסיונות תיווך חוזרים ונשנים. הסכמי אוסלו, פסגת קמפ דיוויד, ועידת טאבה, מפת הדרכים, ה"קוורטט", ועידת אנאפוליס ויוזמות נוספות של נשיאי ארה"ב – כולם נכשלו אל מול הסרבנות הפלשתינית. החלום על נפט זול, השקעות עתק ופרס נובל לשלום התנפץ פעם אחר פעם.
2+במקביל לכישלונות המדיניים, החלה ישראל, מאז בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה בשנת 2009, ב"התקרבות שקטה" לחלק ממדינות ערב. התקרבות זו התאפשרה בזכות שני גורמים מרכזיים: ראשית, הסכסוכים הפנימיים בעולם הערבי, ובראשם המאבק בין הציר הסוני לציר השיעי בהובלת איראן, גברו על המחויבות להקמת מדינה פלשתינית. שנית, המהפכה הטכנולוגית, שישראל היא אחת ממובילותיה, הפכה אותה למעצמת מודיעין וסייבר, וקשרים דיסקרטיים רבים נרקמו מתחת לרדאר.
יתרונות אלו נוצלו במלואם על ידי ישראל לבניית ציר עוקף פלשתינאים, שהגיע לשיאו ב"הסכמי אברהם" בשנת 2020. הסכמי שלום היסטוריים עם איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, הוכיחו כי ניתן להגיע לנורמליזציה עם העולם הערבי גם ללא פתרון הסוגיה הפלשתינית. בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב וההבנות שהושגו בינו לבין נתניהו, על הצורך בסדר עולמי חדש במזרח התיכון, שכולל את בלימת איראן וחיזבאללה ויצירת מסדרון כלכלי אזורי, פוררו עוד יותר את הסולידריות הערבית סביב הפלשתינאים.
2+כך הגענו לשנת 2025, כאשר רעיון המדינה הפלשתינית, ללא רצועת עזה, הפך מ"גביע קדוש" לכאב ראש אזורי. מאחור נותרו בעיקר מצרים וטורקיה, שזקוקות לתמיכת ארה"ב ולא ימהרו להקריב את האינטרסים שלהן למען אבו מאזן או מרואן ברגותי. בעוד מנהיגים כמו מקרון, סטארמר וראשי ממשלות קנדה ואוסטרליה מנסים להחיות את הפגר המדיני הזה, מתוך שיקולים פוליטיים פנימיים, שאר העולם כבר המשיך הלאה. בקרוב יסתיימו טקסי פתיחת העצרת הכללית של האו"ם, המנהיגים ישובו לטפל בצרות מבית, וה"צונאמי המדיני" שמככב בתקשורת הישראלית, יישכח וישקע פעם נוספת.
