טבח ה-7 באוקטובר לא נולד בחלל ריק. זהו אירוע רב-ממדי שבו כישלונות מודיעיניים, מדיניים ובטחוניים התלכדו, ותפקידן של המדינות השכנות, וראשיתן מצרים, דורש בחינה עמוקה ומדוקדקת. יש נקודות עובדתיות שאינן שנויות: לאורך החודשים האחרונים דיווח הצבא והתקשורת על מספר ניסיונות הברחת נשק ברחפנים מסיני לתוך שטח ישראל, שניזוקו או יורטו על ידי כוחותינו.
אלה ניסיונות שמצביעות על קיומה של רשת הברחות מהשטח המצרי הכוללות נשק, תחמושת ואמצעי מימון שונים. הפעילות הזו לא נולדה אתמול. זהו המשך מגמה בה המצרים מעלימים עין מפעילות הברחה של אמצעים לא חוקיים ופעילות טרור, משטחה.
4+לפי לשון ההסכם, מצרים נושאת באחריות ישירה ומוחלטת למנוע הברחות ופעילות בלתי חוקית משטחה לשטח ישראל. כל מקרה של מעבר רחפנים עם אמל"ח, הברחות מנהרות או עיגול פינות מצד מצרים, נחשב הפרה של התחייבות יסודית בהסכם השלום.
האם מצרים "שיתפה פעולה" ישירות בטבח? זו טענה כבדה הדורשת הוכחות חותכות, אין לנו מסמך מרשיע המראה שיחות תאום מפורשות בין קהיר לחמאס לתכנון הטבח. אבל יש בעולם הממשי שתי דרכים להשתתף בפשע: לקחת בו חלק ישיר, או לא למנוע אותו כאשר יכולתך לעשות כן ברורה וניתנת להוכחה. על נקודה זו חייב להתקיים דיון אמיתי.
אמירותיו של הנשיא א-סיסי בוועידה שהתכנסה בקטאר, לאחר חיסול חלק מראשי חמאס בשטחה, לא משאירות הרבה מקום לדמיון: "היהירות הישראלית הגוברת מחייבת אותנו לעבוד על עקרונות המבטאים חזון משותף לביטחון אזורי", הוא אמר ואף התייחס לישראל במרומז כ"אויב" לקראת סוף נאומו. דבריו של הנשיא א-סיסי באים לידי ביטוי במדיניות רפה בכל הקשור למחויבותה של מצרים בהסכמי השלום בכל הקשור לפעולות למניעת הברחות, מהצד המצרי.
4+הזנחה, הפרת אמון ופרצות בסיני
הסכם השלום מ-1979 יצר מגבלות ברורות על נוכחות צבאית מצרית בסיני, אבל המציאות השתנתה במהלך השנים. מצרים הגדילה את פריסת כוחותיה בסיני בעשורים האחרונים בטיעוני אבטחה, ולעיתים נקטה במדיניות משתנה של אכיפה ברורה כנגד הברחות ופעילי טרור.
עם זאת, דיווחים חוזרים על הברחת נשק דרך סיני – וראיות על שימוש ברחפנים כדרך לפריצה – מעידים שהמנגנון המצרי לא רק שאינו מתמודד עם הבעיה, לכאורה נוקט במדיניות של עצימת עיניים אל מול פעילות זו. מדינות המפרץ והמערב ידעו על החולשות, ולעיתים אפשרו למצרים תמרון מדיני; אך העובדה נשארת: היכולת המצרית למנוע הברחות הייתה, ונשארת, חלק מהאחריות שמוטלת עליה לפי רוח ההסכם.
הראיות בשטח, רחפנים וניסיונות הברחה
במהלך 2024-2025 הצטברו ראיות מפורשות על ניסיונות הברחה מאורגנים: דיווחי צה״ל וכתבות בינלאומיות מציינים ירי/יירוט של רחפנים שנשלחו מסיני ונשאו נשק ומחסניות שנועדו להגיע לשטח ישראל. ניסיונות יירוט של אמצעים כאלה על ידי צה״ל מעיד על יכולת תגובה טקטי מחד, אך גם על חשש מתמשך מפני בקיעים בהגנת הגבול הדרומי והעובדה שמרחב סיני בגבול עם ישראל הפך לזירת מכירת נשק ופעילות עבריינית כשרשתות ההברחה נהנות ממדיניות "עצימת עין" מהצד המצרי.
צעצוע שהפך לנשק: כך הרחפנים בגבול מצרים מאיימים על ישראל
למה זה חשוב? ההשלכות הביטחוניות והמוסריות
חולשה בגבול אינה רק בעיה מקומית, ומצביעה על חולשת הסכם השלום בעיקר כשמדובר בצד המצרי. חולשה זו מאפשרת זרימת נשק ואמצעי לחימה נוספים לגורמים עוינים כדוגמת החמאס והגא"פ, אמצעים שלבסוף ימצאו דרכם לשימוש בפעולות נגד אזרחים וחיילים. אין זה מן הנמנע ויש לכך מספיק עדויות שכמויות אמל"ח גדולות מאד עשו דרכן לעזה ממצרים דרך מנהרות מתחת לציר פילדלפי ואפשרו הקמת צבא חמאסי ברצועת עזה.
4+מדינה בהסכם שלום שאינה עושה די כדי לבלום הפעילות – זה לא רק בעיה של ביטחון אלא של אמון הדדי צבאי ומדיני. הפרת סעיפים המהווים מרכיב חשוב בהסכם השלום, מחייבת תגובה מדינית ודיפלומטית.
מה על ישראל לעשות כעת – המלצות צבאיות מעשיות
הצבת מערך נגד-רחפנים (Counter-UAS) רב-שכבתי לאורך גבול סיני:
השקעה בטווחי גילוי (radar, electro-optical/IR) יחד עם יכולות יירוט (לרבות מערכות לייזר, כדורים מונעים ומערכות שיבוש רדיו), כפי שנבדק ושודרג לאחרונה במסגרת ניסויים משותפים עם ארה"ב. יש לבצע פריסה קבועה של מערכות תצפית נייחות ומובנות, עם יכולת תגובה מהירה שנמצאת בקרבת הגבול.
הגברת סיורי כוח קרקעי והנדסי בשטחי המעבר והאזורים הבדואיים:
לא רק מארב טקטי – אלא נוכחות קבועה ואינטנסיבית שתחסום נתיבי הברחה, תייקר את עלותה ותהפוך אותה בלתי משתלמת. זאת בשילוב עם יחידות הנדסה שיסקרו ויחפרו נקודות חשודות לתיעוד וניטור. המהלך צריך להתבצע משני עברי הגבול. בצד המצרי חייב להיות מרחב התראה גדול מספיק שאינו מאפשר למי שאינו מורשה להיכנס למרחב זה, וכניסה כזו משמעותה הקפצת כח משמר גבול מצרי לחיסול הפולשים.
4+מודיעין אנושי מקומי (HUMINT) והפעלת רשתות מודיעין:
חיזוק קשרי ביטחון עם הנהגות שבטיות מקומיות באמצעות תמריצים ורפורמות רווחה, קידום שיתוף פעולה מודיעיני, והצעת אלטרנטיבות כלכליות שיקטינו את הצורך בהברחות. שיתוף הפעולה משני צידי הגבול הוא קריטי לניתוח דרכי הפעולה ומניעתם. אין תחליף לידע אנושי על מסלולי הברחה.
פעולות טכנולוגיות ומנע נגד מנהיגי רשתות ההברחה:
שיבוש תדרים, מתקפות סייבר מבוקרות על רשתות של מתווכים, ואיתור ספקים של רחפנים בחו"ל באמצעות שיתופי פעולה בינלאומיים.
פעילות שיתופית עם ארה"ב ושותפים טכנולוגיים:
הוספת אמצעים בשיתוף ארה"ב, שסובלת מבעיה דומה, בניטור הגבולות, הברחות אמל״ח ולעיתים גם סחר בבני אדם. שיתוף מודיעין, לקחים ושיטות פעולה ותרגולים משותפים. מציאת פתרונות יצירתיים להפלת הרחפנים ותפיסת אמצעי הלחימה והמבריחים. מערכת הבטחון חייבת לשקול האם כדאי לצבא להקים מפקדה/יחידה ייעודית/משימתית ת"פ פיקוד הדרום שתעסוק במניעת הברחות, תפיסת אמל"ח ומזעור התופעה.
4+פעילות מדינית – לחץ, חשיפה ושיקום האמון
דיפלומטיה ציבורית וכלכלית מול קהיר:
לפתוח ערוץ רשמי שממנו תדרוש ישראל שקיפות מלאה לגבי צעדי האכיפה של מצרים בסיני; על ישראל לבקש גישה משותפת לנקודות בשטח המועדות לפורענות; להצביע על אוכלוסיות ורשתות העוסקות בהברחה. על ישראל לדרוש העמדה לדין וענישה כבדה לאחראים שנתפסו על הברחות ולפרסם נתוני אמת על ניסיונות ההברחה לתקשורת בכדי להפעיל לחץ על מצרים.
לחץ אמריקאי – דחיפה לשיתוף פעולה מאולץ:
לנצל את הקשרים עם וושינגטון כדי להפעיל לחץ: מינוף הסיוע הצבאי והכלכלי המוענק לקהיר ודרישה של הממשל האמריקני לפעולות אכיפה ברורות בתמורה לשימור תמיכה. גם כאן, חשוב להיות שקול ומדוד: לחץ חכם ולא פרובוקטיבי יתר על המידה.
אמצעים פיננסיים ויעדי ענישה ממוקדת:
זיהוי רשתות מבריחים, מקורות מימון וכתובות של מפעילים – והטלת סנקציות ממוקדות (הקפאת נכסים, הגבלות על אפשרויות מסחר) בשיתוף מדינות זרות. לא מדובר בקולקטיביזציה של מצרים, אלא בפגיעה בסוחרי הנשק וברשתות הטרנס לאומיות.
יצירת מנגנון אזורי מאורגן:
להציב בפומבי דרישות לשיתוף מידע ופעולה מול מדינות מפרץ, ירדן ואף סודן (כאשר ניתן), כדי להקשות על מסלולי הסחר האלטרנטיביים של כלי נשק.
עלות תועלת תקשורתית – חשיפת הכשלים:
להשתמש במידע המודיעיני כדי לחשוף בפומבי (באמצעי תקשורת בין־לאומיים) את ניסיונות ההברחה, להציג מקרים מבוקרים וליצור מניע מדיני לחיקוק ותיקון. זו מלחמה על דעת הקהל שיוצר לחץ לא פחות חשוב מהלחץ הדיפלומטי.
פעילות מונעת שלא תתפרש כפרובוקציה
יש להבדיל בין צעדים להגנת הגבולות נגד פעילות בלתי חוקית או תומכת טרור, לצעדים שיובילו להסלמה כוללת. פעולה חוצה גבול מוגדרת כניסיון לצאת מאזור ההסכמה הבינלאומית ועלולה להביא לסיבוך חוקי ודיפלומטי. הדרך הנכונה היא: להגביר לחץ מדיני ולחזק את ההרתעה הטכנית, לא לנקוט במהלכים קיצוניים שיש להם מחיר אסטרטגי גבוה מדי. (מצרים עצמה מודיעה כי היא מגבירה כוחות בסיני לטענתה למען המאבק בטרור – טענה שמחייבת בידוק וגם אתגרים דיפלומטיים).
אסרטיביות ונקיטת פעולה יזומה
מצרים לא בהכרח "יצרה" את ה-7 באוקטובר. אבל, כמדינה ששחתמה על הסכם שלום עם ישראל וכבעלת אחריות על סיני, נושאת באחריות, על פי הסכמי השלום, למנוע מעבר אמל"ח משטחה ולפעול נגד כל פעילות לא חוקית. חוסר היכולת או הרצון למנוע הברחות, והמרחב הפתוח של סיני הנשלט ע"י הבדואים, מאפשרים חופש תנועה כמעט מוחלט לכנפיות שהברחות הם לחם חוקם ומקור פרנסתם. הוכח, ב 7 באוקטובר, קשר בין ניסיונות הברחה לבין פגיעה חמורה בביטחון ישראל – לכן, המימשל בקהיר צריך לקחת אחריות מעשית, לקחת שליטה על מרחב הגבול באמצעים שהסכם השלום מאפשר לו, ולמזער למינימום את ניסיונות ההברחה.
לישראל נותרות שתי דרכים: האחת, לחזק את ההגנה והמודיעין, ולפעול בדרכי דיפלומטיה חכמה ואגרסיבית נגד רשתות הברחה, או להמשיך להילחם באמצעות השגות ותלונות, ולהמתין לאסון הבא. הבחירה אינה יכולה להסתכם ב"שב ואל תעשה". יש להפעיל את מלוא כובד המשקל הצבאי והדיפלומטי ולסגור את הגבול הרמטית.
