דליה נבון, סבתם של אלקנה נבון ואיתי פוגל ז"ל שנפלו במלחמה בהפרש של 40 יום, סיפרה בדמעות בריאיון ליהודה שלזינגר: "ידענו שאיתי נמצא ברפיח, ופתאום אנשי הצבא נקשו בדלת – ואני צעקתי. אמרתי שזה לא אמיתי, שמישהו התבלבל פה. אבל אני בוחרת בכל יום לקום מהמיטה ולומר 'מודה אני' – אין לי ברירה אחרת".
הסבתא תיארה בגרון חנוך את היום שבו התבשרה בבשורה הקשה: "אלקנה כבר מתחת למצבה בבית הקברות בסגולה, ואיתי נמצא ברפיח בתוך טנק. סיימנו את הארוחה, ברכנו את הבנים והנכדים, ואני יושבת בבית בשיא השקט, מתלבטת באיזה בגד לבן אלך לתפילת כל נדרי. פתאום נוגשים בדלת, אנשי צבא נכנסים, ואני צועקת וזועקת. תוך שניות הבית מתמלא, ואברי חוזר מבית הקברות, ואנחנו נופלים אל המקום הלא נודע הזה".
1+נבון תיארה את התחושות הקשות שמציפה תקופת החגים: "היו לי קשים מנשוא. קודם כל, הכניסה היא בצער גדול מאוד, עם הרבה בכי. אני נטולת שני נכדים בכורים. אני עם שתי משפחות שלי, שני ילדים שלי עם משפחותיהם, עם כל כך הרבה נכדים שהם אחים שכולים, ואני מברכת שנה טובה. בכוח, מתוך מעמקי הלב שלי, מתוך התהומות שאני נמצאת כסבתא, אחוזת עצב ויגון נורא".
הסבתא השכולה שיתפה בערכים שעליהם גדלו נכדיה: "אנחנו מגדלים ילדים לתפארת המדינה והעם והתורה. הנכדים שלי, גם אלקנה וגם איתי, הם בני תורה. הם יושבים ולומדים בבתי ספר דתיים. הם ממשיכים הלאה בישיבת הסדר אלקנה, ואיתי ממשיך בישיבת מעלה אליעזר, בישיבה גבוהה".
1+לדבריה, "אני רוצה להגיד לכם שהעוצמה שלהם, וכל הסיפורים שאני שומעת עליהם, מהאישיות שלהם, מהמעשים שלהם, מהמחשבות שלהם, מהחסדים שהם עשו, מההתנדבויות שהם עשו. אני רוצה להגיד לך, מתוך הבור העמוק שאני נמצאת, שכולו שכול ויגון, אני פשוט מתרוממת".
