מה קורה כשמדינה קטנה, הלכודה במלחציים איראניים ושעברה טראומה ב-7 באוקטובר, מתבססת כמעצמה אזורית? היא מייצרת הרתעה, אבל גם חרדה אצל יריבות, ונפתח משחק גאו-אסטרטגי חדש.
לפני ארבעה ימים סעודיה ופקיסטן חתמו בריאד על הסכם הגנה הדדי. פקיסטן היא מעצמה גרעינית, ולכן להסכם יש משקל הרתעתי ברור: התקפה על אחת מהן עלולה להתפרש כהתקפה על שתיהן. מעבר לכך, הוא מחזק את הציר ריאד-אסלאמאבאד ומאותת על התגבשות סביבה ביטחונית חדשה במפרץ.
להסכם הזה יש גם ממד סיני: פקיסטן נשענת רבות על תעשיית הנשק וההשקעות של סין, והקשר עשוי לחבר את סעודיה ביתר שאת ליוזמת "החגורה והדרך" (הידועה גם כ"דרך המשי" החדשה). בפרט, המסדרון הכלכלי סין-פקיסטן (פרויקט תשתיות ונמלים רחב-היקף המתחיל בסין ומסתיים בנמל גוואדאר בפקיסטן) מקבל תנופה, עם השלכות על נתיבי סחר וביטחון בים הערבי.
במקביל, איראן דוחפת קדימה: ישנם דיווחים על ניסוי בטיל בליסטי ארוך-טווח, והעמקת קשריה עם סין. סין עצמה מציגה בשנים האחרונות מערכי טילים היפרסוניים מתקדמים (כלומר, טילים מהירים במיוחד בעלי יכולת תמרון), שמחזקים את יכולותיה באזור.
ישראל נתפשת בעיני שכנותיה ככוח "בלתי-מרוסן": תקיפות מחוץ לגבולות, פגיעה קשה בתשתיות של ארגונים עוינים, פגיעה נרחבת בתשתיות בעזה, וצעדים שמייצרים תחושה של תהליך הכרעה מתמשך. מצד אחד זה מרתיע: מקטין תיאבון להרפתקאות נגדה; מצד שני זה מתמרץ יריבים לאגד בריתות נגד שינסו לרסן את כוחה.
להיות מעצמה אזורית מחייב לא רק כוח אלא גם תבונה: להרתיע יריבים, לפעול במידתיות, לשמר לגיטימציה, ולתרגם הישגים צבאיים לעוצמה כלכלית, טכנולוגית ותרבותית. אם ראש הממשלה מנווט להכרעה מהירה מול חמאס, נכון יהיה לסגור את האירוע הצבאי עם השגת היעדים, ולהעביר הילוך לבניית "עוצמה רכה": כלכלה חזקה, חדשנות, השכלה ותרבות, לצד הסדרי ביטחון אזוריים חכמים המותאמים למציאות החדשה של הציר סעודיה-פקיסטן, ולניסיון של סין לבלום את כוחה העולה של ארצות הברית באיזור.
היסטורית, מעט מדינות קטנות הצליחו לאורך זמן להחזיק מעמד כמעצמות. דווקא משום כך נדרש כעת איזון דק: להכיר במגבלות, למקסם שיתופי פעולה, ולבסס את המעמד לא רק על החרב, אלא גם על הון, ידע ואמון אזרחי ובינלאומי.
