אנו נמצאים בהמתנה דרוכה לתוצאות התקיפה שהתרחשה השבוע בקטאר. אי הבהירות באשר למחוסלים מכוונת, וחמאס נהג כך לאורך כל חיסול בכיריו במהלך המלחמה (מוחמד דף, הסינווארים, הנייה, ועוד). אולם כבר עתה, ניתן לומר כי מדובר בתקיפה אסטרטגית שתכליתה לפגוע ב"הנהגת החוץ" של חמאס, ולבודד את עז א-דין חדאד – להפעיל עליו לחץ צבאי ותודעתי בכדי להכריע את חמאס, ולהשיב את החטופים.
אבל לא רק זאת – החלטת הדרג המדיני לתקוף בקטאר מצביעה על שינוי כיוון והחלטה אסטרטגית: לראות בקטאר לא רק "מארחת טרור", אלא כמי שתמכה, מימנה, ואיפשרה את פשעי ה-7 באוקטובר. ישראל חייבת לתבוע מקטאר את מלוא המחיר על-כך, ולהפסיק את השימוש בה כ"מתווכת". קטאר היא לא מדינה "מורכבת", היא מדינת אויב, וכך יש להתייחס אליה.
2+מהי "הנהגת החוץ"? ומה מידת השפעתה?
"הנהגת החוץ" של חמאס הוא כינוי לזרוע המדינית של ארגון החמאס (להבדיל מזו הצבאית בעזה), והיא חלק מהנהגת החמאס הכללית (מועצת השורא), אשר לא רק מתווה מדיניות ואסטרטגיה, אלא אמונה על קשרי החוץ הבינ"ל גם עם מדינות (בעיקר קטאר, מצרים, המפרציות, טורקיה, אינדונזיה, לבנון, איראן ותימן), אחראית על מקורות המימון וגיוס הכספים, ניהול קמפייני התודעה וההשפעה הכלל-עולמיים, וכמובן – היא הנושאת ונותנת במו"מ מול המתווכות וישראל.
עם התמשכות המלחמה, וככל שבכירי חמאס עזה סוכלו (מוחמד דף, האחים סינוואר, מפקדי צבא חמאס הבכירים), וכן אנשי שלטון החמאס בעזה (דעאליס, ברהום, שהחליפו את יחיא סינוואר לזמן קצר עד שחוסלו), כך עלה "משקלם" והשפעתם של אנשי הנהגת החוץ, והבולט שבהם – ח'ליל אל חיה, ששימש כסגנו של יחיא סינוואר. מנהיגיה לרוב "מתארחים" בקטאר, אם כי הם נעים גם בין מספר מדינות נוספות כגון: לבנון (סאלח ע'ארורי שחוסל) וטורקיה (בעבר , כיום לא באופן קבע).
2+אז מה אם כן הייתה מטרת התקיפה?
מטרת התקיפה בקטאר הייתה ל"ערוף" (ההגדרה הצבאית לחיסול צמרת ארגון/צבא) את "הנהגת החוץ". לא רק בגלל הטבח האכזרי שהיו שותפים בכירים בתיכנונו וביצועו, שכן על-כך הם ברי מוות, אלא שהייתה אף תכלית גבוה יותר – לבודד את עז א-דין חדאד ברצועת עזה, לייצר עליו לחץ צבאי כבד באמצעות הפעולה לכיבוש העיר עזה, לחץ פנימי ע"י האוכלוסייה, ולחץ מדיני, מימוני, ותודעתי, בכך שהוא נשאר לבד, על-מנת שייכנע מהר, בכדי לצמצם את המחיר שחמאס והאוכלוסייה ישלמו.
מדוע הפגיעה בהנהגת החוץ אמורה הייתה להשיג זאת?
כאן טמונה ההבנה העמוקה, שאין מדובר רק בסיכול אנשים בכירים וחשובים ככל שיהיו. הרי סיכלנו את הנייה באיראן, את סאלח אל-עארורי בלבנון, אז מדוע התקיפה כאן שונה? כאן מדובר על ההשפעה הקריטית ביכולת של חמאס עזה להילחם!
- מימון: הנהגת החוץ מטפלת בגיוס כספים לתנועה (מכלל העולם בתרומות, מקטאר ומאיראן). בלי כסף- אין מלחמה! כן, גם הג'יהאד צועד על מימונו. בכל חודש, מחכים עשרות אלפי פעילי חמאס לקבל 200 דולר (היום כבר פחות), בכדי לתמוך במשפחותיהם. אז למרות שנאתם לישראל ורצונם למלחמת ג'יהאד, הכסף הוא המניע והמאפשר של חמאס לשלם לפעיליו בכדי להמשיך להילחם. פגיעה ב"הנהגת החוץ" פירושה עצירה (גם אם זמנית) של הזרמת הכספים לארגון, והיכולת לתפקד.
- תמיכה מדינית: "הנהגת החוץ" מאפשרת לארגון החמאס תמיכת מדינות, לא רק הערביות שציינו, אלא אף שיח דיפלומטי עם רוסיה, סין, כזה המאפשר להם לפעול תחת מטרייה מדינית רחבה, ולקדם את האסטרטגיה שלהם.
- קמפיין השפעה ותודעה: "הנהגת החוץ" מקדמת את כלל מהלכי התודעה הפוגעים ומשחירים את ישראל, ואפשר לנחש בעזרת מי? נכון, הכסף הקטארי, ואל-ג'זירה.
- המשא ומתן עם ישראל: "הנהגת החוץ" מנהלת הלכה למעשה את המו"מ עם ישראל באמצעות המתווכות. בתוך-כך, עמדתו הניצית של חליל אל חייה, אשר התכתבה בתיאום עם הסינווארים, וכעת עם עז א-דין חדד, מהווה גורם משפיע ביותר על העמדה המיליטנטית, המקשה על סיום המלחמה והחזרת החטופים.
לסיכום, המטרה של פגיעה בחברי "הנהגת החוץ", היתה משמעותית מאוד, ואנו ממתינים לתוצאותיה. כך או אחרת, היא מהווה סימון ברור של קוי המדיניות הישראלית החדשים: נחישות להכרעת חמאס, בכל מקום, וקטאר חייבת לשלם מחיר ו"לבחור צד".
2+עולה אם כן השאלה, מדוע מדינת ישראל פעלה רק עכשיו?
כמי שמכיר היטב את תהליכי קבלת ההחלטות ברמת הביטחון הלאומי, מדובר על החלטות קשות ומורכבות, בעלות השלכות מיידיות ועתידיות, צרות ורחבות. ככל הנראה, חילחלה ההבנה כי קטאר לא מצליחה לתרום ולקדם את הגעת חמאס לנוסחת הסיום של ישראל – ואולי אף להיפך, מסייעת "לעגן" את החלטת חמאס תחת המטרייה שלה כמתווכת.
מבוי סתום זה, הוביל למסקנה כי הגיעה העת לפגוע בהנהגת החמאס, והעיתוי כפי שאנו מכירים, נובע מ"הזדמנות מודיעינית-מבצעית". כלומר, לא רק מידע מדויק היכן ומתי יהיו בכירי ההנהגה, כולל יכולת מודיעינית על המבנה ובתוכו, אלא גם זמן ומרחב שיאפשרו טיסה והגעת מטוסינו בשלום, ללא חשיפתם, ותקיפה מדויקת להשמדתם. שלשום הייתה הזדמנות כזו, ונקווה לתוצאות טובות.
על משמעויות ההחלטה והמחיר האפשרי שישראל עלולה לשלם, וכן מה הן ההמלצות להמשך המדיניות הישראלית – במאמר אחר.
