לישראל פוטנציאל מובהק להיות מעצמה אזורית, אולם שתי מגבלות מבניות מציבות בפניה אתגר: היעדר עומק טריטוריאלי וגודל אוכלוסייה מצומצם יחסית. על אף המגבלות, ישראל יכולה לעצב לעצמה מעמד של מעצמה אזורית באמצעות ביסוס עומק אסטרטגי – בצפון מול חיזבאללה, בדרום מול מצרים ובמרכז ביהודה ושומרון – תוך חיבור מחודש לרעיון ההיסטורי של "הארץ המובטחת".
1+הוויתור על חצי האי סיני במסגרת הסכמי קמפ-דיוויד (1979) העניק למצרים עומק אסטרטגי והותיר את ישראל ללא מרחב חיץ דרומי. אף שההסכם כלל פירוז, בפועל נשחקו תנאי הפירוז לאורך השנים – תחילה בהסכמה ישראלית להכנסת כוחות מצריים במאבק באל-קאעידה, ובהמשך במאבק מול ארגון הטרור הרצחני חמאס. לכך מצטרפות הפרות מצריות תכופות, ובהן הקמת מוצבים שלא בהתאם להסכם, לצד התחמשות מהירה של מצרים על אף היעדר איום ממשי מלבדה. מצב זה מחייב את ישראל להקפדה יתרה על שמירת מנגנוני הפירוז.
בזירה הצפונית, הפתרון האסטרטגי טמון בפירוק כוחו הצבאי של חיזבאללה ובהעמקת קשרי הברית עם מיעוטים בסוריה – הדרוזים, הכורדים והעלווים. יצירת רצף טריטוריאלי – מהחרמון דרך דרום סוריה ועד למסדרון דוד בצפון-מזרח המדינה – עשויה להעניק לישראל עומק אסטרטגי המשתרע עד לאזור נהרות הפרת והחידקל, סמוך לגבול טורקיה-סוריה-עיראק. האזור מוכר כבר במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-15 לפנה"ס בשם "נהרינה" (ארץ הנהרות), מקום מושבה של ממלכת המיתנים החורית ששלטה בצפון מסופוטמיה. זהו גם המרחב המזוהה במקרא עם פדן-ארם וארם נהריים – מקום מוצאם של האבות.
1+במרכז השיח הביטחוני ניצבת יהודה ושומרון, החסרה כיום כל אופק מדיני לפתרון מדינתי נפרד. בהינתן קריסת רעיון המדינה הפלשתינית לאחר אירועי אוקטובר 2023, מתחדדת השאלה כיצד לעצב את המרחב שבו התקיימו ממלכות ישראל ויהודה באלף הראשון לפנה"ס. צעדי המדיניות האפשריים כוללים: בשלב ראשון, סיפוח כלל השטח למעט מובלעות הערים הפלשתיניות; בשלב שני, השתלטות הדרגתית על הערים עצמן, פירוק הרשות הפלשתינאית, לרבות איסוף נשק והטמעת תהליך של דה-חמאסיזציה ודה-נאציפיקציה של מערכת החינוך.
תפיסת עומק טריטוריאלי זו מחוברת לרעיון התנ"כי של "הארץ המובטחת" – מן הפרת ועד "נהר מצרים". זיהויו של "נהר מצרים" נתון במחלוקת, בין אם בנחל אל-עריש או בזרוע קדומה של הנילוס שחצתה את סיני. כך או כך, העומק אינו מחייב שליטה טריטוריאלית מלאה אלא מערך הסדרים ביטחוניים, כלכליים ותרבותיים שיבטיחו את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית בלבנט ובמזרח התיכון.
