אייל יפה, "אביר איכות השלטון" ומי שנשא על כתפיו את תהילת לוחמי יום כיפור, הפך בשנים האחרונות לסמל אחר. סמל הצביעות, הכוחנות והתחמקות מאחריות. האיש שנאשם בביצוע מעשה מגונה בלוחמת ובהחזקת נשק בביתו, ממשיך להציג את עצמו כסבא הנחמד, לוחם הדמוקרטיה, זה שמותר לו הכול.
הרי כתב אישום הוגש, המשטרה חקרה, ובית המשפט כבר מכיר את שמו. אבל יפה לא חושש. לא מהחוק, לא מהמשטרה, ולא מהביקורת הציבורית. מבחינתו, המשטר כולו רקע לבמה הפרטית שלו. בעוד נערי גבעות נעצרים על כל מחאת שוליים או צעידה בשולי הדרך, או סתם בלי ראיות כי ככה בא לא' מהשב"כ, יפה יכול לקרוא בגלוי לסגירת ירושלים במוצאי שבת.
1+הדמיון שעולה בלתי נמנע: כשיש מידע מודיעיני על מחבל מתוכנן, כוחות הביטחון פועלים בנחישות כדי לסכל את האיום. כאן לא מדובר במחבל עם נשק חם, אלא במי שחיבל בגופה של לוחמת, חיבל בחוק, וממשיך לחבל באמון הציבור במערכת המשפט. הנזק לא פחות חמור. פגיעה מתמשכת במרקם הדמוקרטי, בזכויות יסוד, ובאמון בין אזרחי ישראל למדינתם.
הבעיה אינה רק באדם אחד. הבעיה היא במסר שעולה בין היתר בגין אירועי השבוע האחרון. שיש מי שחסין. שיש מי שמותר לו לעבור על החוק ולקרוא להפרת סדר, וכל זאת בשם "הדמוקרטיה". וכשהוא עושה זאת, הוא אפילו זוכה לחיבוק ציבורי מאלה שמבקשים להפוך את המחאה לכלי פוליטי ולגייס משפחות שכולות ואת כאב החטופים לצרכיהם.
1+משטרת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לעצום עיניים. אי אפשר להפעיל כוח רק מול נערים שמבקשים למחות או מול צעירים שעושים ספורט לילי אבל לצערם הם יהודים חובשי כיפה שגרים "בהתנחלות", ולהתעלם ממי שמוביל במודע חסימות, הפגנות וקריאות לסגירת עיר הבירה. אכיפת החוק חייבת להיות שוויונית, גם כשהעבריין עטוף בדגל ממומן ועטור עבר קרבי.
יפה אולי חושב שהוא חכם על המערכת, אבל הסיפור שלו חושף אמת כואבת: כשאנחנו מאפשרים למי שנאשם בעבירות חמורות להתהלך חופשי ולהנהיג מחאות המוניות, אנחנו לא מגנים על הדמוקרטיה. אנחנו מחבלים בה.
