23 חודשים מתנהלת המערכה העזתית. מרבית עזה נמצאת בשליטת צה"ל, חרבה, שוממה, "תל עולם לא תבנה". העיר עזה ומחנות המרכז, טרם טופלו ובהם שולט חמאס ללא מיצרים. שם גם מוחזקים החטופים (החיים וכנראה גם חלק מגופות החללים).
הממשלה והעומד בראשה מלהטטים (בעיקר מילולית), בין הצורך הברור והמתבקש להכניע את עזה העיר ומבואותיה, ולהפוך אותה לעיי חרבות, כמו רפיח ובית חאנון – כסמל משל ושנינה, שידכאו כל רצון אי פעם בעתיד אצל מאן דהוא לשחזר את אירועי ה 7/10 – לבין השאיפה להציל כמה שיותר חטופים ולהשיבם הביתה וכן לחסוך בחיי חיילינו.
הנשיא טראמפ הטיל את כל כובד משקלו והשפעתו, בניסיון לסיים המערכה בעזה כמה שיותר מהר, ואף הצהיר והתחייב ממש לאחרונה, ש"עד סוף השנה", האירוע יהיה מאחורינו.
אם לשפוט על סמך אמירות העבר: "פתיחת שערי הגיהנום" ו"תוכנית ההגירה מרצון" שהוא עצמו הגה, נדמה שעם כל הכבוד לממשל האמריקאי ולתמיכתו החיונית בישראל, קשה לבנות על הצהרותיהם ובטח שלא על לוחות הזמנים המסופקים מפיהם.
בסופו של יום, עזה נמצאת ויושבת על שערה הדרומי של מדינת ישראל ולא בטקסס או במיניסוטה. היא מאתגרת את העם היושב בציון ופחות מעניינת או מאיימת על שוכני החוף המזרחי בארה"ב.
2+עיני הכל נשואות לעזה. העולם הערבי, ארגוני הטרור, כולל אלה הפעילים ביו"ש וגם הגורמים הערביים המילטנטיים שבתוככי מדינת ישראל הקטנה.
בעזה ניבחן. האם שינינו את דפוס הפעולה הדיפנסיבי הקבוע שאפיין את מדיניות ישראל לאורך עשרות בשנים, שהתנודד בין "הכלה" ו"מרקם חיים" ו"שקט יענה בשקט" למבצעים מקומיים ונקודתיים מעת לעת: "עופרת יצוקה" "מגן וחץ" "גשמי קיץ" "עמוד ענן" "צוק איתן" ו"שומר חומות" ועוד רבים שכאלה, ששמם נשמט מזיכרוני. חיסול ההנהגה הצבאית החות'ית, ראוי כמובן לכל הערכה.
שינוי מן היסוד של דפוס הפעולה בלבנון, נבחן לאורך זמן ובצידו והשבת מוטת השליטה לצבא לבנון ולממשלת לבנון על חשבון חיזבאללה. כמו גם חזרת היישובים והמטיילים לפקוד את האיזור, לא יסולא בפז – אם כי יש לבחון אותו גם בהמשך. צריך לזכור ש 40% מתושבי לבנון הם שיעים ואין להם שום כוונה להתאדות השמיימה. מערכת היחסים שלהם עם השלטון המרכזי והחלקים העדתיים האחרים בלבנון, מורכבת, כוחנית, חיכוכית ולא מאפשרת להם לשיטתם פשוט להתפרק מנשקם, ככה סתם בגלל דרישות מצד ממשלת לבנון.
השליטה הישראלית בסוריה והיכולת שלה להגן על בני הברית הדרוזים ובכך להבטיח את גבולות מדינת ישראל מתוך עומק השטח הסורי, תוך כפיית הסדרים בצד פעולות צבאיות קבועות בתוך סוריה, הייתה נחשבת חלום רחוק ולא מציאותי אך לפני מספר חודשים.
ראש הנחש המוכה ומנהיגת ציר הרשע השיעי – איראן, עסוקה מאוד בבעיות פנים ונדמה שאין להם כוונות קונקרטיות לתקוף שוב את ישראל בזמן הקרוב. אם כי, טעות כזו, יכולה להיות מקודמת בברכה מצדנו, שלאחריה ערעור השלטון האיסלאמי הקיצוני באיראן נראה כדבר בר השגה.
גם השליטה של מדינת ישראל באמצעות צה"ל ביו"ש, הועמקה באמצעות פעולות צבאיות אינטנסיביות וכאלה שלא נראו בעבר ומזכירים (ברמת המיקרו), את דפוס הפעולה העזתי שננקט על ידי מדינת ישראל. בצידן של פעולות אלה, ישראל משלימה מהלך מדיני משמעותי בשטחי C בעיקר ביו"ש, בתוספת בנייה מאסיבית והליכה ברורה ומסתמנת בקרוב, לקראת ריבונות.
2+מבט-על, נוכח האירועים שתפסו אותנו לא מוכנים ב 7/10, לעומת תמונת המצב הנוכחית והשליטה הישראלית החזקה והעוצמתית בכל מרחבי השטח, בהחלט מעודדת ומלמדת שהמדיניות הישראלית ביסודה, השתנתה והפיקה במהירות וביעילות את הלקחים ויישמה אותם הלכה ולמעשה.
התמונה לא תושלם ולא ניתן יהיה לסיים המערכה, כאשר שתי מורסות מבעבעות בלבה של החברה הישראלית; הכרעת עזה והשבת החטופים.
בן גוריון, בתבונתו הרבה בשעת מלחמת העצמאות, הבין טוב יותר מאחרים, את גודלה חשיבותה והסימבוליקה של ירושלים למדינה הצעירה. לכן ובהתאם לכך, ריכז כוחות רבים (ריכוז הכוח העצמתי והגדול ביותר במלחמה ההיא), על מנת להבקיע את הדרך לירושלים "בכל מחיר ובכל תנאי". המחיר אכן היה כבד מאוד ופעם אחר פעם נעשו ניסיונות להבקעת הדרך לירושלים ולהסרת המצור הימנה, עד שלבסוף האתגר צלח. בן גוריון הבין שללא ירושלים – אין ארץ ישראל ולכן המחיר שהאומה נדרשת לשלם לטובת שיחרורה של עיר הבירה, כדאי ביחס ליעד החיוני הזה.
וכאז כן עתה – ללא ניקויה הטוטאלי של עזה מגורמי הטרור, תומכיהם ומעגלי התשתית והעזרה האזרחית שלהם (וכיום אנו יודעים ומבינים, משום שראינו במו עיננו את מעגלי התמיכה האזרחיים הנרחבים לטרור בעזה שהפכו את זירת האויב כולה לאזרחית למחצה) – כל יתר הניצחונות, לא ייזכרו ולא יעזרו, ובתודעה "חרבות ברזל", תיצרב חלילה כעוד מבצע נקודתי, עד לאירוע הבא.
2+נדרש קו חוף נקי מצפון יישובי העוטף ועד לדרומם, משדרות ועד לכרם שלום, רצועת עזה מוכרחת לחזור להיות חול וחול כדברי התורה בפרשת הקללות: "
וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם, עַל מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת… גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִיחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה"…הסקרים האחרונים, מלמדים כי מרבית ניכרת של הציבור הישראל, לא רק תומך בקו זה, אלא דורש אותו ורואה בו קו הגנה חיוני, להבטחת המשך חייו בארץ ולמניעת הישנות של אירועים בסגנון ה 7/10.
הכרעה איננה רק הישג צבאי; היא החלטה על יעד־סוף ומסלול שמחזיק שנים רבות. רבות מאוד שגם ילדים ישראלים שעוד טרם נולדו, יזכו ליהנות מהן. אם נקבע יעד ברור, נמדוד התקדמותו ונגבה אותה במשילות וסבילות מדינית, ‘חרבות ברזל’ לא תירשם כהפוגה בין סבבים – אלא כקץ עידן ההרתעה המדומה ותחילתו של ביטחון בר-קיימא
הזמן לניהול סיכונים שקול שהפך לעיתים להססנות פוגעת, תם. עת הכרעה הגיעה.
