במהלך הדור האחרון לחיי, ה-1 בספטמבר תמיד היה נקודת ציון חשובה: היום שבו מפקידים את הילדים היקרים במוסדות החינוך בישראל ובארצות הברית. אבל כעת, כשהילדים כבר עזבו את הקן, הבן הצעיר מתגייס והבת הבכורה עומדת להינשא, אני מבקש לנצל את היום הזה כדי לשתף כמה תובנות אישיות על מערכת החינוך בישראל, מתוך חוויה פרטית שאינה בהכרח מייצגת.
כל ארבעת ילדיי התחנכו במוסדות בקריית טבעון וזכו לחינוך מצוין – הן בגני הילדים והן בבתי הספר. הם למדו גם ב-Devotion School בברוקליין, ליד בוסטון, שבו למד הנשיא קנדי, ואף במסגרות פרטיות יקרות באזור. אך בסופו של דבר, לא הרגשתי שהם קיבלו שם יותר מאשר בטבעון. לצד כל הביקורת שיש לנו על מערכת החינוך, חשוב להעריך את ההשקעה העצומה של המורים ואת עבודתם הקשה.
עם זאת, אני מבקש להזהיר מפני שני דברים
ראשית, חדירת ה-Woke לבתי הספר בישראל. בארה"ב התהליך החל דרך המכללות לחינוך בהשראת פאולו פריירה, שדגל ב"חינוך פוליטי". המורים, שעברו הכשרה ווקיסטית, הפכו לסוכנים אידיאולוגיים בכיתות. סימנים לכך נראים גם בישראל, למשל דרך החדרת המושג Social and Emotional Learning או הצהרות של מורים על "חינוך פוליטי".
שנית, הבינה המלאכותית. שימוש מופרז ב-AI עלול לקצר לילדים את תהליך החשיבה, לפגוע בדמיון ובחשיבה הביקורתית, וליצור תלות במקום לפתח יכולת עצמאית. מערכות AI מפיקות תוצרים "ממוצעים", וכך הן מחלישות את היכולת לחדש ולחרוג מהנורמה – לב היצירתיות. ומעבר לכך: כבר נחשפו מקרים שבהם כלי AI במערכת החינוך לא הציגו לתלמידים נושאים מסוימים בטענה שהם "רגישים". לכן עלינו לחשוב היטב כיצד נחשוף ילדים ל-AI, כך שיהיה כלי עזר בלבד ולא תחליף להתנסות וללמידה אישית.
הגבורה שנחשפת במלחמה הנוכחית מלמדת שמערכת החינוך עדיין מגדלת בוגרים איכותיים שאוהבים את המדינה ותורמים לה. עלינו לשמור על הרוח הזו – ואף להעצים אותה.
אז שלום כיתה א' – לכל הילדים שנכנסים לראשונה לבית הספר, ולכל אלה שממשיכים ללוות בהתרגשות את ילדיהם ביום הראשון ללימודים בשנתה ה-77 של מדינת ישראל.
