עלייה לארץ ישראל
בשנת תרס"ד, 1904 בשעה שהגיע הראי"ה קוק לנמל יפו היו בארץ ישראל לא יותר מ50,000 יהודים (כחצי אחוז מיהודי העולם). התנועה הציונית של אחרי משבר אוגנדה הייתה באותה עת בשפל המדרגה ולא נראה היה כי חלומותיו של הרצל על "מדינת היהודים" עתידים לקרום עור גידים.
מעבר לים המציאות הייתה שונה בתכלית. מיליון יהודים שחיו במדינות מערב אירופה היו בשיאו של תהליך האמנציפציה והשתלבו במהירות בחברה ובכלכלה המפותחים שבארצותיהם. במזרח אירופה אמנם סבלו היהודים מאנטישמיות וגזרות אולם המונים מהם כבר מצאו פתרון למצוקתם בהגירה ל"ארץ הזהב" שבאמריקה או בתנועה הקומוניסטית שהבטיחה שוויון וחירות.
גם בקרב יהודי המזרח היו רבים שסברו כי הכיבוש הצרפתי של ארצותיהם שהתרחש באותם ימים עתיד להביא אותם לימים של שגשוג ופריחה. הרב, שעלה לארץ בעיצומה של העלייה השנייה, כתב וקרא באינסוף במות לעם ישראל לשוב לארץ ישראל וקריאתו נתפסה כמנותקת מהמציאות. הוגי דעות חילונים ורפורמים גיחכו לחזונו של הרב קוק וחבריו, והציגו אותם כ"הוזי פלשתינה".
1+מפאת כבודם, לא נזכיר את שמותם של לא מעט מרבני התקופה שכינו את הרב כ"אפיקורס" עקב תמיכתו בעלייה לארץ ובחלוצים; והתעקשו להיאחז בקרנות מזבח הגלות כיום, מאה שנים לאחר מכן, יותר ממחציתו של העם היהודי יושב בארץ ישראל. אלו שנענו לקריאת הרב חוו תקופות של קשיים ומשברים אך השפיעו על עיצובה ודמותה של שיבת ציון שהוכחה כהצלחה הגדולה ביותר של העת החדשה.
אלו שנותרו בגולה לאסוננו נספו ברובם בעת החורבן שחוללו הנאצים ועוזריהם. אחרים שהיגרו לארה"ב וארצות המערב, הגיעו תכופות לחיים נוחים, אך אחוזי ההתבוללות בקרבם מרקיעי שחקים. בשנת תשפ"ה, תשעים שנה לאחר פטירתו של הרב, המצב הוא מופלא: כשבעה וחצי מיליוני יהודים היהודי חיים בארץ בקהילות משגשגות, וכל מי שעיניו בראשו מיהודי חו"ל נושא עיניו לארץ ישראל. הרב קוק צדק!
הלוחם הישראלי
אלפי השנים חיו יהודים בגלות מרה תחת גזרות הנוצרים והמוסלמים. מטבע הדברים בהיותם מיעוט קטן ונרדף נאלצו היהודים לעשות הכל כדי להתחמק מרדיפות השלטון, ואל מול המוני פורעים לא יכלו היהודים ללחום באופן יעיל. גם הניתוק של רוב היהודים מעולם המעשה השפיע על הדימוי של היהודי כחלש וכנוע.
המהפכה הציונית הציבה מודל חלופי של "יהדות השרירים" והמוני צעירים בארץ ובגולה העריצו את דמויותיהם של השומרים הרוכבים על סוסיהם בהרי הגליל, החלוצים העובדים בשדות העמק, הלוחמים הנועזים של ימי המנדט ולאחר מכן של צה"ל.
דומה היה ששני המודלים עומדים מעתה זה מול זה: היהודי הגלותי, השקוע בלימוד תורה, מנותק מהעולם, מזניח את גופו ונרתע מכל מאבק פיסי; ולעומתו היהודי החדש-החסון והלוחם, אך זה גם שהשליך מאחורי גוו את המורשת, המסורת וההלכה. הרב קוק חזה מודל שלישי, של לוחם אמוני היונק את גבורתו מן המסורת התורנית ומיישם אותה בגבורה צבאית.
1+מאה שנים לאחר דבריו של הראי"ה העולם נראה שונה לחלוטין: דורות של לוחמים נועזים עיצבו את המודל של החייל הדתי המסיים מסלול בסיירת יחד עם מסכת בש"ס. בדורנו, לוחמי הציונות הדתית הם עמוד השדרה של צבא היבשה ולצערנו מצויים גם בראש הנופלים.
לא נגזים לומר שלולא חזונו של הרב קוק והמסגרות שהקימו תלמידיו ותלמידי תלמידיו – לא היה כיום למדינת ישראל משאב גדול של לוחמים בעלי מוטיבציה והתמסרות מול אתגרי השעה. במלחמה האחרונה הדברים ניכרו ביתר שאת.
אהבת ישראל
גלי הכפירה והחילון של העת החדשה העמידו בפני רבני ישראל שאלה נוקבת: האם המוני הצעירים שהשליכו מאחורי גוום את המסורת היהודית ראויים להוקעה ולשנאה או שמא מדובר במשהו אחר? הנטייה של רבים מגדולי התורה הייתה לכאורה לזהות אותם עם הכופרים מדורות עברו ולהילחם עימם מלחמת חורמה.
מאידך, החילונות החדשה ראתה בשומרי מסורת ישראל אנשים שאבד עליהם הכלח ויש להתנער מהם על מנת לאפשר לעם היהודי למצוא את מנוחתו בעולם המודרני. המילה "אחדות", שכה מצויה בימינו, כמעט ולא נשמעה אז. הראי"ה חשב אחרת. באחד ממאמריו הראשונים בארץ ישראל, מאמר "הדור", קבע הרב קוק כי "בין באבות (הדתיים) בין בבנים (החילונים) נמצא המון דברים טובים".
לדעת הרב, היותה של התרבות החילונית המודרנית בעלת איכות שכלית, ערכית, חברתית ולאומית – מעידה שכפירתה אינה נובעת מיצרים גרידא אלא מחיפוש אחר תורה גדולה שהלכה והטשטשה בימי הגלות. הרב קוק היה בין הראשונים שקרא לאחדות גם בהקשרים אחרים כדוגמת ימין ושמאל (הפסקה הידועה בספר אורות על "שלש כוחות המתאבקים במחננו") או בדבר החילוקים בין העדות השונות (מאמר "לשני בתי ישראל").
90 שנה לפטירת הרב קוק זצ"ל: האם אנחנו מבינים מי הוא היה?
מאה שנים מאוחר יותר מתברר כי הרב קוק (שוב) צדק: מחד, גדולי מתנגדיו מהעולם החרדי מעלים כיום על נס את רעיונות "הקירוב" ו"אהבת ישראל". מאידך, העולם החילוני, עם הביקורת האדירה שיש לו על החברה החרדית, מכיר בנוכחותה ומייגע את מוחו כיצד לשתף אותה בהוויה הישראלית.
בין כה וכה, קשרי המשפחה הטריוויאליים בין העדות השונות; חיים אזרחיים משותפים בין הצד הימני והצד השמאלי במפה הפוליטית; מפעלי החסד של המגזר החרדי הפתוחים לכלל החברה; ההתקרבות של חלקים גדולים בחברה החילונית למסורת; ההשתלבות (האיטית) של המגזר החרדי בכלכלה הישראלית; וכמובן הציבור הענק המסורתי-דתי-לאומי שבו כל החיבורים הם פשוטים וטבעיים יותר – כל אלה מעידים שאנחנו פה ממשיכים לחיות ביחד כפי שחזה הרב.
מדינת ישראל
בתחילת המאה ה-20 החזון הציוני היה נחלתם של מעטים בלבד. הרעיון שהעם היהודי יצליח להקים מדינה עצמאית נראה חסר סיכוי; והמחשבה שמדינה זו תנוהל מתוך חיבור למסורת היהודית הייתה בגדר הזיה. מחד, התנועה הציונית חלמה על "מקלט לילה", מדינה שבה עם ישראל יהיה ככל העמים.
אפילו ראשוני התנועה הציונית הדתית "המזרחי" שחרדו שמא התנועה הציונית הצעירה תקים מדינה בעלת אופי חילוני, תבעו וקיבלו מהרצל את ההבטחה ש"הציונות דבר אין לה עם הדת". מאידך, בקרב שלמי אמוני ישראל לא נרשמה התלהבות גדולה, בלשון המעטה, מהרעיון להקים מדינה יהודית.
זכר אחריתה של ממלכת החשמונאים, אופייה של הלאומיות החילונית באירופה ובעיקר דמותם של מנהיגי התנועה הציונית והחשש (המוצדק) שהמדינה אותה יקימו תייצר זהות לאומית מנוכרת לתורה ומצוות – הרחיק את רוב ציבור בני התורה מחלום המדינה.
חלום מלכות דוד, טענו רבנים רבים, יתגשם רק שיבוא הגואל באופן ניסי. בספר "אורות", שהודפס לראשונה כשלושים שנה לפני הקמת המדינה, טבע הרב קוק בפעם הראשונה את המילים: "מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם" (אורות ישראל ו, ז).
אל מול החולמים על מדינה חילונית מחד גיסא, ומול המבקשים להקים מדינה רק בימות המשיח מאידך גיסא – טען הרב קוק שייעודו של עם ישראל ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש" יתממש בהקמת מדינה יהודית באופן מעשי כאן בדורנו. תשעים שנה אחרי, 'מתיישרת' האומה לחזון הגדול: הציבור החרדי משתלב ברצונו ושלא ברצונו במערכות המדינה.
למעט קבוצות שוליים כדוגמת "נטורי קרתא", קיומה של מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת אצל כל בר דעת. הדוגמא המובהקת להשתלבות הציבור החרדי היא ההשתתפות בבחירות. בקום המדינה ובעשורים הראשונים הדעה הרווחת הייתה שיש אמנם הכרח להשתתף ב"בחירות לכנסת הציונית" אולם "לא לשמש שרים"; וכיום כידוע המצב שונה לחלוטין.
בציבור החילוני, לאחר שנים רבות של התנכרות למסורת ולדת, הבשילה ההכרה שלולא חיבור לזהות ולשורשים היהודים – המדינה לא תחזיק מעמד. הדברים ניכרים בעיקר בתחומי ההתיישבות והביטחון בו צאצאי מייסדי המדינה מפנים את מקומם לכוחות המסורתיים והדתיים שגדלים דמוגרפית ותרבותית.
כיום, בראש מערכות רבות במדינה עומדים בוגרי בתי המדרש של תורת הראי"ה האומרים את תפילת ההלל ביום העצמאות: בצבא, בזרועות השלטון, המחקר, בתעשייה, בתקשורת ובכלכלה. קיומה והתעצמותה של מדינת ישראל וחיבורה לשורשיה היהודים היא עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה יותר.
הרב קוק, כמו תמיד, צדק!
