דמיינו לרגע שעומדים לרשותכם משאבי תקשורת בלתי מוגבלים: ערוצים 12, 13 ו-11 משדרים מסביב לשעון ומעודדים יציאה להפגנות ולשביתה; לצד תמיכה קולנית של "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", וכמובן עיתון "דיבת הארץ". הוסיפו לכך משאבים כספיים אדירים במטה "עתיד כחול לבן", עמותת המחאה הגדולה ביותר, ולוגיסטיקה משומנת. אנו בעיצומה של המלחמה הארוכה בתולדות המדינה, והטרגדיה של החטופים נוכחת כל העת. אלה תנאים שנראים אופטימליים להוציא המונים לרחובות בקריאות "די למלחמה", "להחזיר את החטופים".
אז מדוע "יום ההשבתה" נכשל? מדוע נרשמה ירידה של 5.5% בלבד בהוצאות בכרטיסי אשראי? מדוע כמעט כל המסעדות פעלו, התעשייה, נמלי הים והאוויר, משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות והתחבורה הציבורית? מדוע הופיעו לעיתים עשרות בודדות של מוחים בצמתים? מה קרה לרוח המחאה, ומדוע הציבור “הצביע ברגליים” והתרחק?
הסיבה, בעיני, היא שרוב האנשים רציונליים. כולנו רוצים את החטופים בבית, אך אדם שפוי לא יקבל את תנאי חמאס (נסיגה מוחלטת מכל רצועת עזה, לרבות הפרימטר וציר פילדלפי, והחזרת החטופים רק עם תחילת שיקום עזה). לכן נדמה שהמחאה אינה מציעה כיוון שניתן לאמץ בנסיבות העניין. לזה מצטרפת תחושת זיגזג מתמשך: מהרפורמה המשפטית, לשחיתות, לגיוס החרדים, לקרן הארנונה, לחטופים, להפסקת המלחמה – רצף שנשמע כהמשך של "שוד הגז", "הנאשם", "מחאת הקוטג’" וכדומה. התחושה היא שאין חזון חיובי, אלא מחאה לשם מחאה.
נפגשתי בעבר עם אחד מראשי המחאה. הוא שאל שוב ושוב: "מה הסיפור שלנו?" תשובתי: הסיפור הוא שאין סיפור. או נכון יותר – זהו סיפור על קבוצה אזרחית איכותית, ההגמוניה לשעבר האחוס"לית, שנכנסה לפאניקה בעקבות הרפורמה; קבוצה שמרגישה שאיבדה אחיזה במרכזי הכוח – משטרה, צבא, שב"כ, ועליון, ויורה לכל הכיוונים כדי לא לטבוע.
המחאה מתה כי אין לה כיוון ברור, כי אינה מציעה תקווה, וכי היא נשענת על שילוב פתולוגי של חרדה ושנאה. כך לא בונים תקווה.
