העט הכחול נע על הדפים כאילו אחז בו שד. ברגע אחד, שלומית, שלא ראתה את הוריה במשך שבועות, פרשה על היריעה את כל הימים ללא שינה, את המטרה שעמדה לנגד עיניה גם ברגעים הקשים ואת קולות החוקרים שלא הרפו ממוחה. הגעגועים פילחו את גופה, וכמעט שהביאו עמם נחמה קטנה. פתאום הבחינה בזוג עיניים נעוצות בה. הסוהרת צעדה לעברה, ובבת אחת חטפה את המכתב מבין ידיה, קרעה אותו לגזרים וצרחה עליה.
שלומית כלאב בת ה-32 ואחותה אילה סוכי בת ה-35 נעצרו עם 5 בנות נוספות לאחר שמחו נגד גירוש גוש קטיף, וחסמו את התנועה לדקות ספורות בלבד במהלך "ניסוי כלים", מבצע חסימות שאירע בכל הארץ. למרות שהיו אז רק בנות 12 ו-15, הנערות שהו במעצר שבועות ארוכים, והיום – 20 שנה אחרי, הן משתפות בריאיון ל-C14, על התקופה הקשה, המראות שלעולם לא ישכחו והעוול הגדול שגרם להן לפקוח את עיניהן.
אתן זוכרות את הרגע שבו נעצרתן?
שלומית: "עמדנו בצומת גהה עם חולצות כתומות, צעקות ופליירים. הרמזור התחלף לאדום, עלינו לכביש וחסמנו אותו אולי חמש דקות. פתאום המשטרה הגיעה בריצה בלי אזהרה, בלי הסברים וכבר מצאנו את עצמנו אזוקות. בראש שלי עבר רק דבר אחד: אנחנו עושות משהו גדול בשביל עם ישראל, זה לא יכול להיות שמכניסים ילדות לכלא על זה. לא פחדתי, יותר הרגשתי הלם, והבנתי שמרגע זה אין דרך חזרה, אני בתוך מאבק אמיתי מול מדינה שלמה".
4+באותו יום נעצרו בכל הארץ עשרות בנות צעירות. שלומית ואילה, יחד עם עוד מספר נערות, הועברו לכלא מעשיהו, לאגף חדש שהוקם במיוחד בשם "אגף ההתנתקות". בזמן שחברות אחרות מהחסימות שוחררו די מהר, הן נשארו בפנים. ההחלטה שלהן לא להזדהות בשם ולא למסור פרטים הפכה את המעצר למאבק עקרוני מול המערכת.
במערכת לא הראו רחמים. אף אחד לא ראה בהן ילדות בנות 12 ו־15, אלא עצורות שצריך "לשבור". דרשו מהן לחתום על מעצר בית, הן סירבו, וכך חלפו חמישה שבועות שלמים מאחורי סורג ובריח. אפילו כשהיה נדמה שהושג סיכום עם הפרקליטות, שהן יזדהו ובתמורה יבקשו להן רק הרחקה, הכול התפוצץ בבית המשפט. השופטת סירבה, והבנות, שכבר היו בטוחות שהן חוזרות הביתה לחיק הוריהן, נשלחו שוב לכלא המנוכר.
איך התייחסו אליכן בכלא?
אילה: "הפרקליטות הייתה מאוד קשה איתנו, אפילו שי ניצן אמר עלינו אמירות קשות. בבית המשפט ניסינו לרוץ לאבא שלי והשוטרים דחפו אותנו ואותו בכוח זו הייתה תחושה של חוסר אונים קשה. היו רגעים של תמיכה אנושית, אבל מהמערכת הגדולה היחס היה קשה מאוד".
שלומית: "זה היה תלוי באישיות של הסוהר או הסוהרת. היו כאלה שהיו יותר אוהדים, חמים ומאפשרים, והיו כאלה שהיו נוקשים, חדורי מטרה לשבור אותנו. אני זוכרת שפעם הכניסו לנו עובדות סוציאליות, כביכול לטובתנו. ישבנו איתן והיינו באווירה טובה, אבל אחרי שהן יצאו הן אמרו שזה שאנחנו ביחד מחזק אותנו. בעקבות זה, למחרת הפרידו אותנו ושמו כל אחת בתא נפרד. פתאום – בידוד".
4+מה הרגשת ברגעים האלו?
שלומית: "זה היה שוק. סמכנו עליהן, עובדות סוציאליות אלו נשים שאמורות להיות לטובתנו. ודווקא הן אמרו לשים אותנו בבידוד. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: מישהו כאן השתגע לגמרי".
היחס אליכן היה מותאם בשל הגיל?
שלומית: "אני מניחה שכן. לא חוויתי את זה כאישה, אז אני לא יודעת. אבל אני כן זוכרת שהיה בזה משהו שניצלו לרעה – בזה שאנחנו ילדות. אנחנו לא ידענו את התנאים, לא ידענו מה מותר ומה אסור לנו, ולא ידענו להילחם על מה שמגיע לנו".
אילה: "אז חשבתי שזה בסדר וזה לגיטימי שילדות בגילנו נעצרות אם הן עושות משהו לא חוקי. בדיעבד אני מבינה שזה לא תקין, וזה לא דבר שקורה, התייחסו אלינו כמו לבוגרות, לא כאל ילדות קטנות".
4+אתן חושבות שאם לא הייתן פעילות למען הגירוש היחס אליכן היה אחר?
שלומית: "ברור, זו לא שאלה בכלל. מספיק להסתכל מה קורה במדינה – השמאל חוסם כבישים לשעות ואין עצורים בכלל. לנו דרשו מעצר בית על חסימת כביש של חמש דקות. אפילו מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה דאז, אמר: 'אם ילדה בת 12 חוסמת את הכביש ולא מוכנה לחתום על התנאים, מצידי שתשב בכלא עד סוף חייה'. מה שמותר להם, אסור לנו".
אילה: "אני לא יודעת להגיד. אז לא חשבתי על זה, היום אני כן חושבת שזה חלק משמעותי מהיחס והאווירה. אני לא במקום של התקרבנות, אבל היום לא מתייחסים ככה לאף אחד, ובטח לא עוצרים קטינים. אני מזכירה לך, היינו בכלא 36 ימים, בנות 12 עד 17. זה דבר שאין לו אח ורע".
איך התקופה הזאת השפיעה עליכן?
אילה: "זה השפיע עליי מאוד. מצד אחד זה גרם לי לייאוש – עשינו כל מה שיכולנו ובסוף הגירוש קרה, והביזיון של בתי הכנסת שנשרפו והמתים שהוצאו. הרגשתי שלילדה הקטנה אין מה לעשות מול מערכות גדולות. מצד שני, הרגשתי שאנחנו חלק ממשהו גדול".
אבל בשביל אילה, הסיפור לא נגמר שם. ממש בשבוע של הגירוש, היא נעצרה שוב, הפעם בקדומים, בדרך לצפון השומרון. "במעצר הזה חטפתי מכות רצח, פינו אותי לבית חולים שניידר, ומשם נלקחתי למעצר עוד לפני שההורים שלי בכלל הגיעו", היא משחזרת בכאב.
4+מה אתן זוכרות מיום הגירוש?
אילה: "האמת שיום הגירוש היה מאוד מאוד טראומטי, חוויה קשה ועצובה. אני חושבת שזה יום טראומטי לציבור שלם, כל מי שהיה שם. זה נזכר כיום רע מאוד. אני זוכרת את לובשי המדים, את השחורות ברחובות נווה דקלים, את השירה בבית הכנסת, קריאת האבל של הרבנים, ספרי התורה שנישאו החוצה".
את רואה קשר בין 7 באוקטובר לגירוש?
אילה: "כן, קשר ישיר. הערבים אומרים בפה מלא שהם רוצים את כל הארץ. בשמחת תורה, כשקלטנו מה קרה, זה היה מזעזע, אבל צפוי. בגירוש כבר צעקנו את זה. אני זוכרת את עצמי בנווה דקלים צועקת לחיילים: מפה ישוגרו טילים על אשקלון ושדרות תבער. זה היה ברור".
שלומית: "כבר בגירוש ידענו שזה מה שיקרה, שאם נצא משם, הטרור יחגוג. טלי חתואל נרצחה עם ארבע בנותיה בדרך מגוש קטיף, אחרי שהלכה לשכנע בקיבוצי העוטף שזה יפגע גם בהם. ידענו שזה המחיר, ניבאנו את זה. וב-7 באוקטובר זה פשוט התפוצץ בעוצמה הרבה יותר גדולה. התחושה שלי הייתה, אמרנו את זה אז, וכולנו משלמים את המחיר היום".
4+מה דעתכן על התיישבות בעזה?
שלומית: "אפשר, וזה הדבר היחיד שיפתור את הבעיה. אין דרך אחרת. כל הפתרונות הצבאיים הם רק בדרך, זה לא יחזיק מעמד. ההתיישבות זה הפתרון האמיתי – לגרש את ערביי עזה ולהתיישב בכל פינה ברצועה. רק ככה יהיה שקט. אני בעצמי חיה היום בקריית ארבע, אבל אם תהיה התיישבות בעזה – הייתי מוכנה לעבור לשם. כל הארץ שייכת לנו".
אילה: "גלוי וידוע שבמקום שאין בו התיישבות, יש טרור. כל מי שמסתכל קצת על ההיסטוריה רואה את זה. היום, איפה שיש יישובים יהודיים פורחים, אין לנו שום איום קיומי. ולכן ברור לי שהתיישבות היא הדרך היחידה למנוע את הטרור".
20 שנה חלפו להן, אילה ושלומית כבר אימהות לילדים וזכו לבנות את ביתן, אך הזיכרונות הקשים מהימים ההם מלווים אותן בכל צעד בחייהן. בשבילן זה לא היה עוד מעצר, אלא רגע שגרם לקריסת האמון במערכת וההבנה שהן שקופות מולו, אך גם אירוע היסטורי שחיזק את הקשר שלהן לאדמת הקודש: "אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא שיש כאן אמירה של 'טובה הארץ מאד מאד' שזו זכות וחובה שלנו לשאת אותה, גם אם היא קשה וגם אם נצטרך לשבת עליה בכלא או לסבול התנכרות של העם בגללה", סיכמה שלומית.
