לאחרונה פורסמו הסרטונים המזעזעים בהם נראה מצבם הקשה של החטופים אביתר דוד ורום ברסלבסקי, שמוחזקים על ידי ארגון הטרור הרצחני החמאס. מצבם הוביל לקריאה לקיום עסקה, הואיל וסיכוייהם לשרוד הולכים ופוחתים. כמו כן, ישנה טענה שחוזרת כלפי הפוליטיקאים: 'אם הילד שלהם היה חטוף, החטופים כבר היו כאן'.
האמנם ניתן להצביע על עמדה רגישה מול עמדה אטומת לב? האם ניתן להוכיח מהי הגישה הנכונה והרציונלית יותר לטובת המדינה ולטובתם של החטופים?
3+נגד אמפתיה
חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן ז"ל, שהתנגדה למשא ומתן עם טרוריסטים, אמרה: "אם הבן שלי היה שבוי, הייתי תובעת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי לשחררו. אבל לכם, שרי הממשלה, אסור היה להקשיב לי". דבריה מביעים בתמצית את המורכבות הגדולה. מי שיותר מדי נוגע בדבר, עשוי להיות מוטה רגשית ולקבל החלטה שתפגע בטובת המדינה. בשיח המשפטי מכנים זאת 'ניגוד עניינים'. הקשר האישי מהווה חיסרון ולא יתרון.
פרופ' פול בלום מאוניברסיטת ייל טוען שהאמפתיה אומנם חיובית ביחסי אנוש משפחתיים וחברתיים, אך היא הרסנית כאשר היא משמשת בסיס להחלטות מוסריות. הוא מגדיר אמפתיה כהזדהות מוחלטת עם הצד הסובל, באופן שמטשטש את שיקול הדעת. לדברי בלום, האמפתיה שמה "זרקור המופנה לעבר אנשים מסוימים כאן ועכשיו", ולכן היא גורמת לדאגה ליחיד על פני טובת הציבור.
3+הילד של כולנו
כך היה גם בעסקת שליט, מטרת קמפיין "הילד של כולנו" הייתה ליצור לחץ ציבורי על ידי הזדהות רגשית, שיוביל לשחרורו גם במחיר גבוה ביותר. כזכור, בין משוחררי העסקה היה גם יחיא סינוואר ימ"ש שהוביל את הטבח המזעזע. הזרקור על פניו של ילד אחד שהובלט לנגד עינינו כאן ועכשיו, עורר הצפה רגשית שמנעה מבט מפוכח על מאות ואלפי אנשים חסרי שם ופרצוף שייפגעו בעתיד.
וכמו שאמר רמי איגרא, שהיה ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד: "אנחנו לא יודעים את שמות ההרוגים כתוצאה מעסקת שליט, ועוד נלמד את השמות שלהם. בשביעי לאוקטובר למדנו את כולם. הגיע החשבון ממש". איגרא דיבר גם על ההטיה של השיח כיום לדאוג לפרטים, ולשכוח את התמונה הכוללת: "להם אכפת מהחטופים, לי אכפת מתשעה מיליון אזרחים… ובתוך התשע מיליון גם לחטופים".
3+להרחיב את הרגישות
תפיסת היהדות רגישה ביותר למצוקת החטופים: "אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך…" (רמב"ם מתנות עניים, ח י). אך יחד עם זאת, היא מסייגת את פדיון השבויים כאשר הוא עלול להוביל לחטיפות נוספות ולפגיעה בניצחון במלחמה.
אין כאן חלילה חוסר רגישות, אלא להפך, הרחבת הרגישות הנקודתית, לרגישות חברתית גדולה יותר. רגישות ששמה לנגד עיניה את העתיד ולא רק את ההווה, את הכלל ולא רק את הפרט. דווקא רגישותנו היתרה לחטופים הנוכחיים, לא מסוגלת לשאת מצב בו בגלל פעולותינו יתרבו מקרים כאלה בעתיד.
מבחן הרציונליות
גם לפי פוסקי זמננו ישנם מצבים בהם למדינה יש מרחב תימרון לבצע עסקה, אך זאת "בגבולות סבירים שאינם פוגעים בביטחונה הכללי" (הרב שאול ישראלי, חוות בנימין, טז). האם יש דרך לזהות התנהלות בלתי רציונלית הפוגעת בביטחון המדינה בסוגיה רגישה כל כך? התשובה היא שכן.
ועדת שמגר התמנתה בדיוק לשם כך – לקבוע עקרונות זהירים לניהול משא ומתן לפדיון שבויים וחטופים. היא הגישה את מסקנותיה בשנת 2012, וחלקן הגיע לידיעת הציבור.
ננסה להשוות בין ההתנהלות של חלקים בציבור ובתקשורת, לבין המלצות הועדה:
• "שחרור חייל חטוף תמורת מספר אסירים בודד". לעומת קמפיין "בכל מחיר" ו"כולם תמורת כולם".
• "יש להביא לניתוק בין משפחות השבוי לבין מקבלי ההחלטות ברמה המדינית על מנת למנוע לחץ בלתי ראוי". לעומת החצנתן של משפחות החטופים בכלי התקשורת, ולחץ למפגשים חוזרים ונשנים עם פוליטיקאים.
• "יש לשמור ביתר שאת על סודיות המשא ומתן". לעומת הדלפות חוזרות ונישנות המספרות מה ישראל מוכנה לתת.
עוד סימן להטיה רגשית, היא פוליטיקאים שלפני שנים בודדות, היו בעד לחוקק את מסקנות ועדת שמגר, אך כיום הם מדברים הפוך לחלוטין מהמלצותיה.
בכל מחיר!
מדינת ישראל צריכה לנצח בכל מחיר, והחזרת החטופים היא חלק בלתי נפרד מהניצחון. מטרות אלו אינן חייבות לסתור זו את זו, אם רק נהיה מוכנים לשחרר את החטופים באמת בכל מחיר. אם הכאב העצום והמוצדק על סבל החטופים היה מנותב כולו להפגנות ולחצים כנגד הסיוע ההומניטרי, מצבנו כיום היה אחר לגמרי.
אם מטה משפחות החטופים היה תומך ביישום מדיניות של מצור מלא, כיבוש הרצועה ועוד פעולות המאיימות באמת על החמאס לפי תפיסת עולמו, אז העסקה הייתה דומה לעסקה הראשונה במלחמה, שעל אף מורכבותה, מחירה היה סביר, ולא פגע בהמשך הכרעת המלחמה.
3+הלב נקרע ומתרחב
הלב נקרע עם המחשבה על כל חטוף וחטופה. הלב נקרע ודורש את הצלתם, וכמו שריר שגדל ומתחזק לאחר קריעתו, גם הלב שלנו מתחזק ודורש שלעולם לא עוד. אכן, המחדל הגדול הפר את החוזה עם האזרחים שנחטפו, אך חלילה לנו שמשום כך יופר החוזה עם כלל אזרחי המדינה שקיימים עמנו.
לא אדישות וניכור, לב גדול אנו רוצים. כשאני חושב על מישהו שמסמל זאת במיוחד, אני חושב על צביקה מור, שעל אף עוצמתו האישיותית, רגישותו על בנו החטוף פרצה מדי פעם גם מול המסך. יחד עם משפחות פורום תקווה הם סמל ומופת לכך שלמרות הנגיעה והרגישות האישית, הם מצליחים לחוות גם את הרגישות הלאומית. אין בנו טרוניה חלילה על משפחות אחרות, יש בנו התפעלות אדירה מדמויות מיוחדות אלו. מלאכים כבני אדם.
"את אחי אנכי מבקש" – מתוך אותה רגישות רחבה הכואבת את אשר נעשה לבנינו ובנותינו, נתפלל ונפעל כולנו לניצחון מוחלט על הרוע, ולהשבת חטופינו לחיק משפחותיהם מתוך זקיפות קומה לאומית, ולא מתוך כניעה שתוביל חלילה לנופלים ולחטופים נוספים.
